אישה סוטה – מחשבות עכשוויות

בגידה היא חלק מהאנושות מאז שקבעו את המושג "זוגיות" והיא מעסיקה אותנו מימי קדם. מצד אחד, לגברים היה מותר לשאת כמה נשים (בכמה חברות זה עדיין נכון בימינו). מהצד השני, כולם מכירים את האיסור "לא תנאף". המסורת שלנו תמיד עודדה נאמנות ושותפות – דרך הדוגמה של הזוגות הראשונים אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב, לאה ורחל. והספרות הרבנית מלאה בעצות לזוגות כיצד להגיע לנישואים מוצלחים כולל סיפוק מיני.

לא ברור למה נושא הבגידה מובא דווקא בפרשת "נשא", אבל מוצג כאן הפחד האולטימטיבי של הגבר הנשוי: החשד שאשתו בוגדת בו. כתוב (במדבר ה, 12-15): …אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל: וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה: וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה: וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֘ אֶל־הַכֹּהֵן֒…"

אפשר היה לחשוב שבגידה של אישה זה עניין של רכוש – אישה שייכת לבעלה. אם האישה בהריון, יש צורך לדעת מי אבי הוולד לצורך ענייני ירושה. אבל נראה שזה יותר עניין רגשי כי כתוב "וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ." המדרש מאשר את זה שכתוב (במדבר רבה ט, 11), "אין קנאה אלא לשון כעס". ספורנו, פרשן התורה האיטלקי מהמאה ה-15, מוסיף שזה אפילו "רוח שטות בלתי סיבה, ראויה שיקנא."

בתסריט הפטריארכלי הזה, האיש מביא את אשתו לכהן בבית המקדש שמשקה אותה במים מרים. אם היא טהורה לא יקרה דבר. אם היא טמאה ובגדה, "וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ:" וגורלה להיות מושפלת. המפרשים מסבירים שהמשמעות היא שהאישה הופכת ל"אלה" שיקללו נשים ויאמרו להן "על תהיי כמו פלונית!"

צריך לזכור שכתוב בתורה שגם איש נואף יקבל את עונשו, ככתוב: (ויקרא כ, 10), "וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת…." ההבדל בין המקרים הוא שבמקרה של דין מוות, לגבר, ההלכה דורשה שני עדים לניאוף. במקרה של סוטה, אישה, לא צריך עדים והכל על בסיס החשד של הגבר. אבל גם יש הבדל בעונש – אלה (קללה) זה לא מוות. מדוע קיימת התייחסות שונה?

המחקר היום גם מציין כי קיימים הבדלים מגדריים בגישות לניאוף. גברים שבוגדים מתייחסים למעשה כדחף. אצל הנשים שבוגדות יש אלמנט של רומנטיקה, אינטימיות, קשר זוגי או אפילו אהבה.

האם התורה מודעת להבדלים האלה? אולי זה משתקף ביחס השונה בעניין העונשים של גברים ונשים. אולי התורה משערת שגבר נואף על בסיס הדחפים המיניים שלו, לכן איום עונש מוות הוא מה שיכול להרתיע את הדחף. ברוח הפסיכולוגיה אפשר לומר שהדחפים החזקים אצל גברים הם מיניות והתגברות על המוות. אולי התורה מאמינה שהרצון לחיות הוא חזק יותר מהרצון ליצור חיים חדשים. במקרה של נשים אפשר לומר שהסטייה מבוססת על סיבה רגשית – קנאת הבעל. אם יש סיכוי שהאישה גם התאהבה בגבר השני, יש סיכוי יותר גדול שהבגידה תפרק את הנישואים. יכול להיות שהתופעה הזאת ידועה לבעל וכך מתעוררים קנאה וכעס.

אנחנו לא יודעים אם אי פעם התקיים טקס סוטה. אבל נוכחות הסיפור בתורה, הקריאה והתייחסות לנושא כל שנה ושנה וגם מסכת שלמה במשנה ובתלמוד, זאת חוויה מחרידה. אישית מעולם לא ישבתי עם גבר לברר איתו איך נראה הסיפור בעיניו ואיך זה לקרוא את גזרי דין מוות, גם כשהוא יודע שזה לא אקטואלי כיום. בירור שכזה הוא עניין שאצטרך לעשות בעתיד.

בינתיים, אני מכבדת את המסורת שלנו שניסתה לקדם את קדושת הזוגיות לא רק על בסיס בעלות אלא גם על בסיס אמון, סיפוק מיני, מחויבות, וכבוד.

שבת שלום