עם ישראל, מתארים חז"ל, ניצב למרגלות הר-סיני ככלה ביום חתונתה: "אמר רבי יוסי: ר' יהודה היה דורש, "ה' מסיני בא" אל תקרי כן אלא ה' לסיני בא ליתן תורה לישראל או אינו אומר כן, אלא ה' מסיני בא לקבל את ישראל כחתן לקראת הכלה" (ילקוט שמעוני, יתרו, סימן רפ"ג).
בשבת כלה של שנה זו אנו קוראים את פרשת "נָשֹא". במבט ראשון נראה שהפרשה שלפנינו רחוקה כמזרח ממערב מהחגיגיות, השמחה, יראת הכבוד, ורוממות הרוח של ברית נישואין: שתי העליות הראשונות של הפרשה מוקדשות להסדרת המשימות של משמרות הכהנים "לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם" (במדבר, ד' 22). בעליה השלישית אנו עוברים לדיני מצורע ולדיני כפרה על חטא ומעל בה'. העליה הרביעית, פרשת 'אשה סוטה', מוקדשת לתהליך בירור חשדות הבעל באשתו. לאחריה אנו קוראים את דיני הנזיר ומהם, ללא כל קשר מיוחד, אנו עוברים אל הפסוקים של "ברכת הכהנים", הנקראת במסורת גם "הברכה המשולשת". החלק האחרון של הפרשה נפרש על פני שלוש עליות, המונות שמונים ותשעה פסוקים, בהם מפורטים טקסי העלאת קורבנות בידי משפחות הכהונה. טקסים אלה מוקדשים לחנוכת המשכן והמזבח ונמשכים שנים עשר ימים. לאחר שסיימו הכהנים את מלאכת הקורבן בא משה אל אהל מועד "לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (שם, ז' 89). אכן, הפרשה נגמרת בפסגת ההשגה הדתית, בהתגלות אלהים, אבל זוהי התגלות אינטימית ופרטית, השמורה למשה בלבד. אם פתחנו בהתייחסות לשבת כלה כמעמד הפומבי של מתן תורה, של התגלות אלהים לעמו, הנה סיימנו בהתגלות המוסתרת תחת מעטה אוהל מועד "מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים". האם ניתן למצוא מכנה משותף, או רעיון מנחה, המביא את הפרשה לכדי לכידות כלשהי, או שמא מדובר במלאכת איסוף חוקים וטקסים שרירותית?
היה זה ההוגה והחוקר מרטין בובר, אשר בעבודתו על תרגום ופרשנות התנ"ך, פיתח טכניקה ספרותית המבוססת על איתור "מילה מנחה" בטקסט (Leitwort, leitmotif, ראו בספרו דרכו של מקרא, עמ' 284). הפרשן מניח שהטקסט משתמש במילה אחת החוזרת לאורך הטקסט בהקשרים שונים, או במילה הזהה בכתיב ובהיגוי, אך שונה במשמעות (homonym), על-מנת להדגיש רעיון מרכזי. האם ניתן לזהות מילה מנחה כזו בפרשה שלפנינו?
הפרשה מתארת את תפקידי הכהנים המשרתים בקודש. הכהנים עוסקים בהקרבת קורבנות המוקדשים לאלוהים ובקורבנות שמטרתם לכפר על חטא, בטיפול במחלת הצרעת, בבירור טענות הבעל על כך שאשתו התרועֲעָה עם גבר אחר, ואולי אחת מפסגותיה של עבודת הקודש היא 'ברכת הכהנים' את העם. והנה, למרות הפיזור הגדול של הנושאים בכל הנוגע לעבודת הכהנים, אנו מוצאים מופעים רבים של השורש 'נ-שֹ-א' לאורכו של הטקסט. הפרשה פותחת בפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם" (במדבר, ד' 22). כאן משמעות של "נָשֹׂא" היא להעלות, להרים ולהגביהַּ וממנו נגזרת המילה "נָשִֹיא" כראש לשבט, עדה, או עם. אם כן, כל משפחה ממשמרות הכהונה מורמת מעם ומשרתת בקדושה. אך עם התפקיד הרם בא גם 'משא' האחריות "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם: כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא, לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד. זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא. וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן…"(שם, 23-5). יתכן שכנגד החשש שהנשיאות תגרום להִתנשאות הכוהנים, אנו פוגשים שוב את השורש נ.ש.א. הפעם במובן מלאכה ועול הכרוכים במלאכת סבלות, בנשיאת חפצי המשכן. כהנים 'נושאים' את יריעות המשכן, את אהל מועד, את קרשי המשכן, את בריחיו ועמודיו ואת ארון הקודש. אך בנוסף, אנו מוצאים עוד משמעות של השורש 'נשא' אשר איננה מלאכה פיזית. לכהנים שמור תפקיד מיוחד, לברך את בני ישראל. הכהנים 'נושאים' כפיהם "וּמַגְבִּיהִין יְדֵיהֶם לְמַעְלָה עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן פְּשׁוּטוֹת" (רמב"ם, משנה תורה, הלכ' נשיאת כפיים, יד: ט-י). כמו כן, נשִֹים לב לכך שבברכה השלישית נאמר "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (שם, ו' 26). עד כאן סקרנו כמה מנושאי הפרשה הקשורים בשורש 'נשא'. עתה נתרכז בקשר שבין נשיאה בעול ובין ברית הנישואין בין אדם לאדם ובין העם לאלוהיו. הצלחת הנישואין (הברית) אינה מובטחת רק מתוך שפע רגשות האהבה והשמחה. במשך הזמן רגשי ההתעלות והאהבה מישרים אך במעט את העֶָקֹב. הצלחת מערכת היחסים דורשת מאיתנו להוסיף אנרגיה ומשאבים מן החוץ אל הפנים, על מנת לתמוך ולשמר את החיות של היחסים. אך כאן, בפרשת 'נשא' טמונה תפיסה אחרת.
בתלמוד (סוטה לד, ע"ב) דנים חז"ל בפסוקים מספר יהושע המתארים את חציית הירדן "כיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן חזרו מים למקומן שנאמר "וַיְהִי בעלות (כַּעֲלוֹת) הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה; וַיָּשֻׁבוּ מֵי הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם, וַיֵּלְכוּ כִתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם עַל כָּל גְּדוֹתָיו" (ד, י"ח). נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וישראל מצד אחד – נשא ארון את נושאיו ועבר שנאמר "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר; וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן ה' וְהַכֹּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם" (שם, י"א)". חז"ל מסבירים שהיה משהו פלאי ביחס בין הכהנים לארון. הכהנים, שמופקדים על נשיאת הארון, נישאים על ידו, מורמים בזכות המשא אותו הם נושאים. על הפלא הזה מלמד הר' חיים אפרים מסדליקוב, נכדו של הבעש"ט (1742-1800) בספרו דגל מחנה אפרים (על פרשת נשא): "דהנה ידוע דארון נושא את נושאיו והיינו לגודל האור הרוחני שהיה בו ואף בדבר גשמי לא היו יכולים לסבול לשאת אותו…". כלומר מפאת האור הרוחני הגלום בארון הברית היה משקלו עצום ולא היה בכוחם של בני אדם לשאתו. רק אדם בעל דרגה רוחנית גבוהה, אדם שיכול לחבר בין המימד הגשמי לאור הרוחני שגלום בכל דבר ודבר, רק הוא יכול לשאת את הארון. במדרגה עמוקה שכזו מתקיים חיבור ויחוד בין אדם לאלוהיו, דוגמת הקשר בין הארון לכהנים אשר נושאים אותו ונישאים על ידו. כלומר, חיבור דוגמת נישואין וברית זקוקים לעבודה רוחנית פנימית של כל השותפים על מנת לקיימם. ברית זכה של אהבה מחוייבת, דוגמת זו שבין עם ישראל לאלוהיו, מחייה את המערכת בתנועה עצמית מתמדת (perptuum-mobile) במשוב החוזר חלילה. מתוך תובנה זו נביט שוב אל ברכת הכהנים ואל חתימתה "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי אֲבָרְכֵם". אלהים מעניק מאורו ונושא את פניו אלינו ובכך מאפשר לנו לשאת את שמו – " וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי". רק כאשר אנו נושאים את שמו של האל כנושאי הברית, הוא יכול להעניק לנו ברכה. המעגל האנרגטי מושלם בעבותות האהבה.
מי יתן ונלמד להפוך עול לנדבה, חוק לצדקה, ומשא לברכה.
שבת שלום וחג שמח.