פרשת "משפטים" מסתיימת בהתרוממות רוח דומה. כנראה מדובר בגרסה אחרת מעט, ממקור שונה, של אותו סיפור מפעים עצמו. בפסקאותיה האחרונות של הפרשה, טרם עלייתו של משה לקבלת הלוחות, מסופר כיצד הוא לבדו ניגש ממש אל ה' והביא את דברו אל העם. אחיו ובניו, וכן שבעים איש מזקני ישראל, התייצבו מרחוק, כנראה בשיפולי ההר. בשיאה של ההתרחשות הם ראו את "אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד, י), וחגגו התגלות זו באכילה ובשתיה. חשוב עוד הרבה יותר, שתחת רושמה העז של ההתגלות קרא כל העם "קוֹל אֶחָד", ללא יוצא מן הכלל, "כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה"; ומעט אחר כך, לאחר שמשה קרא בפניהם את "ספר הברית", "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ג-ז).
ההוד וההדר, הקולות והברקים, השופר הקורא והענן המכסה על ההר, כל אלה אינם עיקרה של ההתגלות, אלא אמצעיה בלבד. עיקרה – המצווה שנשמעה ושתיכתב על הלוחות. ההתגלות, אפוא, אינה מעיקרה אירוע או חוויה. היא הנכונות לעשות את המצווה לתכנית חיינו, להישמע לצו העולה מן ההתגלות, לכונן את מעגלי היחיד והיחד שלנו לאורו של דבר האל.
לא לעתים קרובות נקראת עם הפרשה גם ההפטרה שהמסורת ייחדה לפרשה זו. בשנים שאינן מעוברות נקראת לצדה לרוב פרשת "שקלים", ועמה ההפטרה המיוחדת לה; בשנים אחרות חלה שבת זו בראש חודש או ערב ראש חודש, על הפטרותיהם המיוחדות. אבל כשאנו זוכים לקרוא את פסוקי ירמיהו לד, כבשנה זו, מאירה ההפטרה את הפרשה באור מיוחד.
מכל ענייניה החברתיים והמשפטיים של הפרשה, מתמקדת ההפטרה בשאלת שחרור העבדים. כידוע, התורה לא ביטלה את מוסד העבדות. נראה שרעיון מעין זה היה בלתי נתפס עדיין באותם דורות. אבל היא הגבילה אותו מאוד, באורח שאין לו אח ורֵע בעולם העתיק, ואפילו בימינו הנאורים-כביכול, אינו מובן מאליו כלל ועיקר. העבד והשפחה זכאים למנוחת השבת וליחס הוגן. הם מוגנים משפטית מפני התעמרות. קטילתם היא רצח לכל דבר ועניין. יתרה מזאת, במוקדם או במאוחר הם זכאים לשחרור מעבדותם; העבד העברי בשנה השביעית, העבד הנכרי בשנת היובל. בכל אלה מודגשת אנושיות העבד והשפחה, מכוננת התודעה שהללו נמצאים, אמנם, במקום הנמוך ביותר בסולם הכלכלי-חברתי, אולם אינם פוסקים מלהיות ברואים בצלם שחובה לכבדם, להגן עליהם ולשמור על קדושת חייהם. בלשון שלנו, המושפעת משיח הזכויות המערבי, היינו מבטאים כל זאת באמירה הפשוטה והרדיקלית, שלעבד והשפחה שמורות זכויות אדם בסיסיות; שיש לשמור על זכויות אלה מכל משמר.
על רקע זה עולה זעקתו המחרידה של ירמיהו. צדקיהו, המלך החדש שהומלך בחסות הבבלים אחרי תבוסתו של יכניה, כרת "ברית את כל העם" לקרוא דרור לעבדים ולשפחות העבריים, "לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ" (ירמיהו לד, ט). קשה לדעת האם היה זה חשבון פוליטי שהכתיב צעד חברתי זה. האם ביקש צדקיהו להראות שלמרות היותו מלך מטעמה של האימפריה, הוא נאמן יותר מקודמיו לחוק התורה? האם רצה לעורר סולידריות בחברה היהודית המוכה, הנאלצת לעצב את חייה תחת צילו של השלטון הבבלי הנוקשה ותוך ספיגת העלבון והאבדן הכרוכים בכיבוש? מכל מקום, המעשה שעשה היה בעל חשיבות מכרעת. ירמיהו מתאר מהלך רב משמעות זה בעזרת המונח "ברית". בכך הוא מקשר בקשר אמיץ בין המעשה החברתי-פוליטי בהווה לבין כריתתה של הברית בשכבר הימים, וקריאתו של "ספר הברית" על ידי משה.
לכאורה, נמשכת האנלוגיה גם אל העם. בימים הרחוקים ההם קראו הללו "קול אחד" – כל אשר דיבר ה' נעשה! גם בדורו של ירמיהו ניתן היה לחשוב לרגע שהעם מקבל במלואה את בריתו של צדקיהו. שועי העם, השרים, ראשי המשק, מעצבי דעת הקהל – כולם היו שותפים במעשה המתוקשר והפופולרי של שחרור העבדים ושילוחם. כולם רצו להיראות כאילו נענו לצו השעה, לתביעת הצדק החברתי, לקריאה לכונן סולידריות בין שותפים שווים-עקרונית לכינונה של החברה העברית ביהודה. אף אחד לא רצה להצטייר כערל רוח וכמי שמחאת המלך וכמיהת ההמונים זרה לו. איש אינו רוצה להיזכר לדראון עולם כאותה מלכה שנוכח העם הרעב ללחם הפטירה, "אם אין לחם יאכלו עוגות". אבל לכל זה לא הייתה משמעות שמעבר ליחסי ציבור, לתדמית פוליטית, לתרגיל תקשורתי. לא חלפה שעה קלה, וכשנדמה היה שתשומת הלב הופנתה לחדשות אחרות, לסוגיות חיים בוערות אחרות, התברר שהסדר הכלכלי-חברתי לא השתנה כלל ועיקר. התרגיל מיצה את עצמו ובעלי ההון שבו למסלול האמור להבטיח להם צבירה ללא גבול של עוד ועוד נכסים, תוך שיעבוד המשוחררים לתאוותיהם של רבים ככל האפשר. "וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת" (ירמיהו לד, יא). הרעיונת הנעלים של התורה בדבר כבודם של הנבראים בצלם, בדבר ההכרח למתן את הפער החברתי ולכפוף אותו לרעיון היסוד של שוויון כל אדם לפני אלוהים – כל זה היה מהם והלאה.
ירמיהו יודע שסופה ההכרחי של אורגיית יצרים ותענוגות זו להביא לחורבנה של החברה. לעם, שהפר את ברית מלכו, שחילל את ברית אלוהיו וחילל את שמו, אין בידו אלא להטיח בקול גדול "לָכֵן כֹּה אָמַר ה', אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ; הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ" (ירמיהו לד, יז). שהרי הוא יודע שכך יהיה; הוא מאמין שאם החברה לא תמצא מתוכה את הרצון ואת הכוח להשתנות – כך גם צריך שיהיה. אין קיום ואין זכות קיום לחברת העושק; לא כל שכן לחברת עושק המתיימרת לאחוז ברמייה בערכיה הנעלים של תורת ישראל. אין קיום ואין זכות קיום לחברה המקדשת את טפילותם של המשעבדים, את נהנתנותם נטולת האחריות של ראשי הפירמידות, את ערלות לבם של מקבלי משכורות העתק, את עוורונם המוסרי והחברתי של מעצבי הסדר המעוות.
רק חברה שבנותיה ובניה שותפים בכינונה, בעיצובה ובקיומה – תוכל להתקיים. רק חברה שבניה ובנותיה רואים עצמם שותפים לאחריות לבניינה, באשר היא רואה עצמה שותפה באחריות לחייהם ולשלומם, תוכל לגייסם ביום פקודה להגנתה ולשמירת קיומה. רק חברת אדם, חברת הנבראות והנבראים בצלם, אפשר שתעמוד בברית עם אלוהיה, אפשר שתשרור בקרבה ברית, אפשר שתממש במעשיה ובדרכיה את המצווה.