לפני שנים רבות, כשעוד הייתי תלמידת תיכון צעירה ורק התחלתי להתעניין בדברים כמו תיאולוגיה פמיניסטית, רוחניות ודתות של האלה הגדולה – קראתי משפט שזעזע את כל ישותי ונחקק עמוק עמוק בבשרי.
הכותבת טענה שאלוהים כפי שאני הכרתי אותו, האל הגדול והנורא נישא על פני הכל, הוא בעצם פסיכופט! וכיצד הפך לפסיכופט? מכיוון שדורות על גבי דורות של בני אנוש הרעיפו עליו פולחן של דם, פולחן של שיעבוד, של אלימות ושל פחד. והאלוהות ככל הנראה מגיבה אלינו.
עם השנים הבנתי את טענתה באופן כזה: האלוהות שהיא רבת פנים ואינסופית, תתגלה אלינו כמַרְאָה – הפנים שאנו נראה לעולם הם פני האלוהות שישתקפו חזרה אלינו.
נעבוד את אלהים בנהרות של דם, באלימות ובהפרדה, במילים של כוח ואדנות – זו תהיה האלוהות שלנו. נקרא לו בשמותיו האכזריים – ככה הוא יגיע אלינו. נחגוג את מרחבי ההסתגרות וההתבדלות שלו – אלה יהיו חיינו. וגם ההפך.
פרשת משפטים מגיעה מיד לאחר מעמד הר סיני; בה מתחילים להרחיב את עשרת הדברות ולהפוך אותם מאמירות קצרות וממוקדות לדבר עמוק ומעשי יותר. בתוך כך מופיעה גם הזמנה של אלהים למפגש עם העם שלו. מעמד הר סיני היה התרחשות חד פעמית בהיסטוריה. מה יהיה בהמשך הדורות? כיצד יפגוש העם את אלהים? כיצד יתגלה בפנינו אלהים? היכן יתגלה בפנינו אלהים?
שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן ה':
אלהים מזמין למפגש שלוש פעמים בשנה. ממש להראות לפניו – אלהים מעוניין לראות את הפנים של כל אחד מהעם. כלומר, אלהים מעוניין לראות את כל הזכרים של העם שלוש פעמים בשנה.
נשים לב שלא מדובר כאן ברצון פנימי של הגברים שבעם ליצור לעצמם מפגש חד מגדרי שלוש פעמים בשנה. יש כאן בקשה של האלוהות לראות את הזכרים. הרעיון שכל קבוצה תמצא לעצמה את הזמן להיות עם עצמה הוא נפלא והגיוני לחלוטין. אך האדון ה' / האדון אלהים, לא מתייחס אל הנשים. ואמרנו כבר שפני האלוהות ואנחנו הם כמו מראה, אלהים לא סופר, ולכן גם התרבות היהודית לא ספרה נשים באופן מסורתי. וכבר נכתב לפני וכנראה שייכתב גם אחרי שהדת היהודית עד היום, עד לדורות האחרונים, הייתה דת של גברים, מיסטריה של גברים. חווית מפגש עם אל אישי ומסתורי, ששב ומדגיש בשלושה מקומות בתורה (שמות כ"ג, שמות ל"ד, דברים כ"ז), ששלוש פעמים בשנה הוא רוצה לראות לפניו את כל הזכרים של העם.
דמיינו לעצמכם איך התרוקנה כל הארץ מהזכרים, כי כולם נמצאים במקדש/י האל.
איזו תחושה מוזרה זו בטח הייתה, לו זה היה מתקיים אי פעם. עולם שבו כל הגברים, הנערים והבנים הקטנים נעלמים לפולחן שלהם – ובבתים – נשים וילדות וככל הנראה גם תינוקות – ממשיכות את היום יום שלהן. באוזני עולה שקט גדול של מוות.
ויושב לו אל צמא דם במקדש שלו, עובר ומתבונן בפניהם של כל הזכרים שבעם. אני הייתי מתה מפחד.
אבל, הדרשה הזו איננה על מגדר – רבות כבר נכתב על זה ועוד ייכתב. ובכלל, היום אנחנו בעיצומה של מהפכה אדירה, ובתנועות הדתיות שלנו כבר לא קיים חוסר שוויון מגדרי.
הדרשה הזאת היא על בקשתי לשים לב לאיזה פנים של אלהים אני מעניקה כוח. וכיצד אני עושה את זה. והדרשה הזו היא בעצם שאלה– האם אני מתירה לעצמי לחזור אל מילות התואר של אותו אל קדום ורווי דם? האם אני מוכנה בכלל לשעבד את ישותי למקומות הקדושים שלו?
אנחנו עומדים בסופו של שבוע שבו נחוגה ברוב עם ובצדק רב ההחלטה ליצור עזרה שוויונית בכותל המערבי. הכותל המערבי של בית המקדש שבירושלים שמסמל לא רק אין-סוף קורבנות של בעלי חיים ודם מוות נזרק ממקום למקום. גרוע יותר – המקדש הזה מסמל את ריכוז הפולחן, רעיון מזעזע שטוען שניתן לעבוד את האלהים באמת, רק במרחב אחד, במקום אחד על מפת העולם! מקדש שלקח את בורא שמים וארץ והים והחיים והכניס אותו לחדר קטן וצר בירכתי מבנה אבן כבד וחונק (אני ממליצה בחום לקרוא את ספרו של ישי שריד "השלישי" – שבו תיאורים מכמירי לב ומעוררי פלצות של אותו אדון ה' הכלוא בקודש הקודשים שלו).
כי חגיגות העזרה השוויונית האלה הן חשובות אך גם מסוכנות, אם אדבר רגע בשפה רוחנית. כל אנרגיית היצירה והשמחה הזו הולכת ושופכת עצמה בתוך מרחב טמא של פנים מסוכנות מאוד של האלוהות. הר הבית הוא המרכז הפולחני בדיוק של "האדון ה'" – אותו אל שהוא זכריות קיצונית שרואה רק את הזכרים, אלוהות שרוצה רק קורבנות מדממים, שלא רואה מעבר לגבולות חצר המקדש שלו. אדון שכולם כעפר לרגליו. המלך.
כל עליה להר הבית ולכותל הם פעולה שמחזקת את האל הזה, כל קריאה בשמו כאדון וכמלך הם כניחוח העולה מקורבנות של שיעבוד.
אני שואלת את עצמי, אולי עזרה שוויונית היא פעולה של תיקון? אולי יש כאן ניקיון שעושים לשנות דור של הפרדות ואלימות, ואולי מכאן תגיח נקודה של אור וייראו פנים חדשים של האל? יכול להיות, הלוואי.
בינתיים, אני ממליצה לנו לזכור שיש מרחבים מדהימים נוספים ברחבי הארץ ובעולם, שניתן להגיע אליהם פעם, פעמיים, שלוש פעמים בשנה – יערות וים, כרמים והרים, מדבר ומעינות. ובכולם אלהים יכול לראות את פנינו.
אפשר גם ליצור מרחב קטן בתוך הבית פנימה של כל אחת ואחד מאתנו. מקום קטן, מיוחד, נגיש לכל – שבו נוכל "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה'" בכל רגע של היום – גברים, נשים, ילדות וילדים, חיות הבית. כמו במעמד הר סיני.