גם דבריו של ירמיהו בהפטרה שתוקנה לפרשה שלנו מתייחסים למצוות שחרור העבד העברי: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ" … (ירמיהו לד, 13-14).
דבריו של ירמיהו מחדדים את המשמעות ואת המהות של היציאה ממצרים, מבית עבדים. כוונתם להשריש בלב בני ישראל את המודעות לרע שבשעבוד אדם אחר ואת העיקרון של חופש האדם ומכאן האסור על בני ישראל לשעבד איש את אחיו.
כוון שמעמד "הר סיני" מהווה קריאה להיות עבדי ה' ולא עבדי בשר ודם – פותחת הפרשה שלנו במצוות שחרור העבד. דהיינו, בקריאה לממש את הקריאה האלוהית הלכה למעשה. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם (שמות כא ,2).
אולם, אם נדמה מהפסוקים שקראנו ששאלת שחרור העבד היא עניינם של האדון/נים, הרי קריאת שני הפסוקים הבאים מזמנת לנו הפתעה, שנאמר: וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: והִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם (שמות כא, 5-6).
ללמדנו, כי האחריות על מצב העבדות מוטלת גם על העבד עצמו. כלומר, לא די בכך שהאדון מצווה לשלוח את העבד לחופשי בתום שש שנות העבדות, אלא על העבד עצמו לרצות לצאת לחופשי.
מדוע יסרב העבד לצאת לחופשי? מדוע יסרב אדם לצאת לחופשי?
הטיעון של העבד נשמע מוכר ומעורר הזדהות: העבד אוהב את אדונו, את אשתו ואת בניו. משתמע מכך כי יציאתו לחופשי עלולה לסכן אהבה זו, ולכן הוא מוותר עליה. בהקשר אחר עשוי היה אדם, המבטא אהבה ונכונות להקריב את חירותו האישית לטובת אדונו ובני משפחתו, לזכות להכרה, לכבוד ולהערכה רבה. אם כן מדוע העונש כה מבזה וחמור? כך מסביר רש"י את העונש:
… ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבי יוחנן בן זכאי (קדושין כב ע"ב) אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע… עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם…:
ללמדנו, שהאזן ששמעה את הקריאה האלוהית להיות עבדים רק לה', המגולמת בקריאה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ (דברים ו, ד-ה), הלכה וקנתה לעצמה אדון שהוא עצמו עבד. האוזן הזו שהעדיפה את העבדות על החירות, האזן הזו שלא תפסה את ההבדל בין אהבת האדון לבין אהבת אלוהים, נענשת ברציעה בפני דיינים ושופטים, בפני עם ועדה.
כוון שהשמיעה היא לא רק קליטה באמצעות האזן אלא גם הבנה ותפיסה שכלית, באה הפגיעה הפיסית באוזן לתת סימן באדם שאינו מתאמץ להבין ולתפוס את האתגר של חייו – להיות בן חורין. רציעת האוזן הינה אזהרה בפני הנטייה הטמונה בכולנו להיות עבדים ולעבוד אלוהים אחרים על גווניהם השונים: פולחן אישיות, מרדף אחר חומר, כוח והישגים, העדפה למלא אחר הוראות, ועוד. רציעת האוזן היא סמל לעונש על ההפרדה שאנו עושים בין השמיעה הפיסית לבין התפיסה השכלית, על הבריחה מהאחריות הכרוכה בלהיות בני חורין.
האזן ששמעה את הקריאה האלוהית נענשה על שלא הבינה שמי שאוהב את אדונו ומסרב לצאת לחופשי כורך את האהבה בחיי עבדות, מנחיל לבניו ערכים מסולפים של אהבה ומנציח את עבדותם לדורות. "אהבתו" אינה יוצאת מגדר עצמו ומגדר ביתו; הוא רוצה רק "לחיות בשלום" ללא מחויבות מוסרית – לא כלפי עצמו ובוודאי שלא כלפי ילדיו וכלפי החברה. שכן, אהבת אמת היא אהבה המעצימה את היחיד ומעודדת אותו להמריא אל המרחבים האינסופיים, עד לאן שתשא אותו נשמתו. היציאה לחירות, הן אישית והן לאומית – תובעת אחריות מלאה על חיינו: על סדר היום שלנו, על הפרנסה שלנו, על החלומות שלנו, על ההצלחות שלנו, על התסכולים ועל הקשיים שלנו. ובעיני זוהי כל התורה כולה: לצאת מעבדות לחירות. זה האתגר הגדול מכל האתגרים האנושיים.
לא בכדי מצווה האדם היהודי לספר ביציאת מצרים מתוך אמונה כי שמיעה חוזרת של סיפור העבדות יחזק את המסע אל החירות. לא בכדי הקריאה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" היא הקריאה המזוהה יותר מכל עם היהדות. בכל יום, פעמיים ביום, מבטא היהודי המאמין את אמונתו באל אחד ויחיד, בורא שמים וארץ. אמונה זו הינה תנאי הכרחי לבחירת האדם בחירות ועדות להיותו בן חורין.
לאזן, לשמיעה, תפקיד מרכזי בהולכה, בהפנמה ובהטמעת קול החירות, ולכן, ניתן לומר כי פרשת רציעת האזן – באה ללמד אותנו את כל התורה על אזן אחת.