הפרשה הינה מפגש עם מארג החיים המורכב של יחיד וציבור, שותפים במרחב, במטוטלת בין השתייכות לקבוצה לאי השתייכות אליה, אך עם מחויבות כלפיה בגלל השותפות במרחב. הציוויים מעידים על הרצוי, ומהם ניתן ללמוד על המצוי.
יש בפרשתנו עבדים ובעליהם, בנים מכים ומקללים, גנבים, מתכנני רצח ורוצחים, חופרי בורות, מבעירי שדות, מפתי בתולות, מכשפות, גרים, אלמנות ויתומים, מקללי אלוהים ונשיאים, חמורים כורעים תחת הנטל, שופטים המטים משפט, דברי שקר, שמיטה, שלושה רגלים, ביכורים, אויבים מגורשים, גבולות הארץ, הר סיני, והברית. חוקים והוראות, מעשים ותוצאות. הפרשה עוברת בין הפרטי לציבורי, מעבר טבעי ורגיל, ובעיני אפילו הכרחי: כדי שהציבורי יהיה ראוי לפרט, הפרט צריך להיות אחראי לא רק על חלקת אלוהים הקטנה שלו, אלא על יותר ממנה.
אני חושבת על החברה בימי המקרא, שלמרות שהיא חברה חקלאית, פשוטה, רחוקה מהמודרנה על שלל ברכותיה וקלקוליה, היא מלאת חוקים ותקנות, אנשים סתם ואנשים שהם רעיך; ומולה החברה שלנו, מודרנית ומתוחכמת ומתחכמת, אך עדיין נדרשים בה חוקים ותקנות ויש בה אנשים סתם ואנשים שהם רעיך. גם החברה היפנית בה אני חיה מרובדת ומרובת חוקים, נוכחים עד מאוד, רובם לא כתובים בשום מקום. הם מאפשרים את התנהלותה התקינה של עיר, בה חיים יותר אנשים מכל יהודי העולם גם יחד.
האם יש למציאות החברתית-ישראלית-יהודית קשר/חיבור לחוקי המקרא כפי שהם באים לידי ביטוי בפרשה? האם המציאות החברתית היפנית קשורה לחוקי קונפוציוס, הוגה דעות סיני שחי במאה השישית לפנה"ס? אני מאמינה שכן. למרות מרחק הזמן, המודרנה, הטכנולוגיה ועליית חשיבות הפרט על הכלל, יש בחוקים הבלתי כתובים של כל חברה משום עדות על חוקיה הכתובים. אנסה לבחון את הנחת היסוד האינטואיטיבית שלי לאור הציווי : "מדבר שקר תרחק" (כ"ג, ז).
מהו אותו "דבר שקר" לעומת שקר? הילקוט שמעוני מפרט ש 'דבר שקר' יכול להיות לשון הרע או אחריות שיש לתלמיד לתקן את רבו אם טעה, אחריות לא להיות מושפעים ממופע חיצוני או כל פעולה של דיין או עד, שיכולה בעקיפין להשפיע על פסיקה ישרה. בדבריה של נחמה לייבוביץ לפרשת השבוע היא מביאה את סיפורם של שרה ואברהם סביב לידת יצחק משקפת באמצעותו את מורכבות החיים: שרה צוחקת לשמע נבואת המלאכים בדבר הריון קרב, ובין דבריה אמרה על אברהם: "..ואדוני זקן" (בראשית יח, יב). הקב"ה בדברו אל אברהם חוזר על דבריה בשינוי: "האמנם אף אלד ואני זקנתי" (שם שם, יג). מכאן למדים שהאמת נדחית מפני השלום. לייבוביץ מבחינה בין חיי היום-יום שבין אדם לחברו, לבין מרחב השיפוט, שהוא גם חלק מהיום-יום, אך בו האיסור חמור יותר: אם בחיי היום-יום אנו מחויבים ב"לא תשקרו איש בעמיתו" כפי שמופיע בספר ויקרא יט, יא, במרחב של בית המשפט אנו מחויבים בעוד סייג מרחיק: להתרחק מכל "דבר שקר".
שני דברים בולטים ביותר עבורי, כאן ביפן. הראשון הוא הכבוד הגדול שרוכשים לכל אדם מבוגר או בכיר ממך. השני – חוסר ההתערבות בדברים שהם לא שלך. הראשון מתבטא בתוספת אות כבוד לשם ו/או בקידה עמוקה יותר מאשר הקידה שקדים בין חברים, בתפיסה מעמיקה שלא מערערים/ממרים דברי מכובדים/מבוגרים ממך. השני מתבטא בחברה סגורה, על סף מנוכרות לסובבים שאינם חברי הקבוצה/קבוצות שלך. מה שאני רואה כניכור בין יחידים בחברה הוא עבור רבים הגורם המאפשר לחברה להתקיים, ובכל זאת: מהותו של קונפוציוס, אבי תורת החוקיות החברתית הסינית, ולאחר מכן גם היפנית, היא צדק ואנושיות. אלו היו הקווים המנחים להתנהגות חברתית ראויה, ומקומם בחברה חשוב גם כיום. לפעמים נראה לי כי האנושיות פינתה את מקומה לטובת הכבוד: לא פעם אני מוצאת את עצמי, זרה יחידה ברכבת, מפנה את המושב לאדם מבוגר, בעוד כל היפנים שמים עצמם כלא רואים. אם מישהו אחר קם, יהיה זה מבוגר אחר שיושב בקרון. שאלתי חבר יפני על מה ולמה, והוא הסביר, שאם אדם צעיר יקום בפני אדם זקן תהיה בכך משום פגיעה בכבודו, שכן יש בפינוי המושב משום הכרה בהיותו מבוגר ועל כן חלש. בעיני, הכבוד הוא אחד מביטויו של הצדק הקונפוציאני, וחוסר ההתערבות יכול היה להיות ביטוי של האנושיות הקונפוציאנית, בבחינת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אך בחברה היפנית המודרנית האנושיות פינתה את מקומה להתעסקות במעגל הפרט-אישי, המשפחתי והמקצועי ובהתעלמות מכל מי שאינו חבר באחד המעגלים האלו.
'לא תשקר' ו'מדבר שקר תרחק' רלוונטיים היום כפי שהיו אז: בין עיתוני רכילות, לרשתות חברתיות ותקשורת מהירה אנו ממהרים להסיק מסקנות, לדבוק בסטריאוטיפים, להכליל ולבטל, והכול בהינף מקלדת. זו החברה בה אנו חיים לטוב ולרע, ובתוכה אנו מחויבים עוד יותר לבחון את השקר שבין אדם לחברו, את דברי השקר שיכולים להטות משפט. עלינו להשכיל לבחון ולבחור בדרכי השלום, כפי שראינו בסיפורם של אברהם ושרה.
הפרשה, ובדומה לה תפיסת הצדק והאנושיות הקונפוציאנית, מחייבת אותנו לאחריות לא רק על חלקת אלוהים הקטנה שלנו לטובת חלקת אלוהים הגדולה של כולם, אלא לאחריות אישית על כל פרט בחלקת אלוהים הגדולה.
מירב קלוש היא סטודנטית בתוכנית הרבנות הישראלית ב- HUC ירושלים השוהה כרגע עם בן זוגה ביפן