פרשת משפטים היא-היא הבסיס והרֵאשית של החוק המקראי, והיא פותחת בשני עניינים: דיני העבד והאמה (זה גם נושא ההפטרה בירמיהו לד), ודיני נזיקין. משם עוברת הפרשה גם לשמיטה ולנושאים נוספים.
וכך נאמר בפרשה, בשמות פרק כא:
וְכִי–יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה–אִישׁ אֶת–רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אִם–יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל–מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא. […] וְאִם–אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה. (שמות כ"א 19-18, 25-23)
הביטוי "עין תחת עין" הוא ביטוי מוכר וידוע, אך יש בקטע זה, ובמיוחד בפרשנות שפרשוהו חז"ל, כמה נקודות מעניינות. אבל לפני כן, אולי כדאי לדעת עוד משהו.
נחזור אל פולין של תחילת המאה ה-20 לעיר לובלין. שם חי הרב יהודה מאיר שפירא. שהיה רב ופוליטיקאי, חבר ב-סֵיים (הפרלמנט) הפולני. כמו הרב-הפוליטיקאי "שלנו", גם הוא הוסמך לרבנות בגיל צעיר. ניתנת האמת להיאמר – הרב שפירא לא היה ליברל גדול. להפך – הוא ניסה להילחם בשינויֵי הזמן ולפעול למען חיזוק האורתודוכסיה בעירו.
אבל מה חשיבותו של הרב יהודה מאיר שפירא?
לפני קצת יותר ממאה שנים, ב-21 באוגוסט 1923, בלובלין שבפולין, הושק רעיון חדשני ומעניין מאוד. הרב שפירא ייסד את "הדף היומי", דהיינו המנהג לפיו כל יום לומדים דף גמרא אחד, לפי סדרם בתלמוד, דף אחר דף ביסודיות והתמדה, עד שמסיימים ללמוד את התלמוד כולו במשך כשבע וחצי שנים. כמה שבועות לאחר ההכרזה החגיגית, בליל ראש השנה תרפ"ד, החל הלימוד, ואט-אט התקבל עד שכיום הוא נוהג בכל העולם כולו. ואפילו אצלנו בבית דניאל הקמנו קבוצת לימוד לפני כ-10 שנים וכבר הספקנו לסיים את התלמוד כולו פעם אחת (תנוח דעתכם – לא כל יום, אלא לימוד של פעם בשבוע), ולהתחילו שוב מחדש.
בדיוק בימים אלה נלמדת מסכת בבא קמא, מסכת העוסקת בדיני נזיקין ומבוססת במידה רבה על חוקי פרשת משפטים. כעת אנחנו עומדים בפרק השמיני של המסכת, ואני מבקשת לשתף אתכם ואתכן בשני עניינים העולים ממנו.
ראשית, נחזור ל"עין תחת עין". הנה לשון התלמוד הבבלי:
רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״עַיִן תַּחַת עַיִן״ – מָמוֹן. וגם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: ״עַיִן תַּחַת עַיִן״ – מָמוֹן. ואפילו רַב אָשֵׁי אָמַר: […] ״עַיִן תַּחַת עַיִן״, […] מָמוֹן. (בבא קמא פד ע"א)
זה נראה לנו אולי ברור, שיש לשלם פיצוי על נזק גופני שגרמנו לאחר, ולא לפצוע אותו ממש באופן מילולי: "עין תחת עין". אולם חכמינו מנהלים שם בתלמוד ויכוח ער על השאלה האם יש לפרש את התורה כלשונה, או שיש להתאימה לרוח הזמן, ובמקום נקמה פיזית ממש, שלא תועיל בכלום לנפגע, לשלם לו פיצוי הוגן. כמה מאות שנים לאחר מכן, הרמב"ן כבר יכתוב בפירושו על ספר שמות: "עין תחת עין – הידוע בקבלת רבותינו שהוא ממון". וכך נוהג הדין העברי מזה כאלפיים שנה ועד ימינו. תודה לאל.
העניין השני נוגע אף הוא לנאמר בפרשתנו:
וְכִי–יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה–אִישׁ אֶת–רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אִם–יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל–מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה. רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא. (שם, שם 19-18)
מעניין מאוד. התורה קובעת שיש לשלם לאדם שפצענו שני סוגי תשלומים מפתיעים מאוד: "שבתו" – דהיינו פיצוי על כך שאיננו יכול לעבוד, ו"רפוא ירפא" – כלומר פיצוי על טיפול רפואי שהוא נדרש לו עקב הפציעה.
בלשון חברות הביטוח – מדובר על ביטוח בריאות וביטוח על אובדן כושר עבודה. ואת זה קובעת התורה לפני 3500 שנה! אני חושבת שזה ממש מדהים.
נחזור ל"דף היומי". גם מסכת בבא קמא מתייחסת לפיצויים אלה, אך היא מוסיפה עליהם עוד שניים: "צער" – פיצוי על הכאב ותקופת ההחלמה, ו"בושת" – פיצוי על הבושה שנגרמת לאדם מן הפציעה (אולי בגלל צלקות מכוערות שנשארו לו או לה, אולי כי לפעמים עצם הפציעה כרוכה במידה מסוימת של התלבטות: 'איך יכולתי להיקלע למצב הזה…?'.
מכאן עובר התלמוד לדון בנזק – ובפיצוי – שגורם לבִּיוּשוֹ של אדם אחר. הפעם לא באופן פיזי, אלא דווקא באופן מילולי. התלמוד קובע כי יש לפצות אדם על הבושה שביישנו אותו, גם אם איננו מודע לה: למשל: אם הוא ישן, אם היא חרשת, אם הוא ילד שלא קלט שהבדיחה היא על חשבונו. מדוע? מפני שביושו של אדם חורג הרבה מעבר לבושה שנגרמה לו-עצמו או לה-עצמה. שהרי אם ביישנו אדם, אולי גם גרמנו עוגמת נפש למשפחתו, לסובבים אותו, לכל קבוצת ההשתייכות שלו או שלה. ועוד, אם ביישנו אדם, יצרנו אווירה כללית של זלזול באחר, אוירה הפוגעת במרקם החברתי, בערבות ההדדית ובאמון.
לאחרונה הואשם הרב גלעד קריב ע"י חה"כ דוד אמסלם שאמר שהרב גלעד הוא הסכנה הכי גדולה לעם ישראל מפני שהוא נוסע בשבת עם כיפה. הרב גלעד ענה לו בדיוק ברוח הדברים בהם עוסקת המסכת, והדגיש בפניו, מתוך פרשתנו, את חומרת מעשיו.
הרב יהודה מאיר שפירא מלובלין הזמין אותנו לפני מאה שנה ללמוד תלמוד באופן שיטתי. והנה, על אף שהוא-עצמו לא היה ליברל גדול, בזכות הרעיון שהגה אנחנו זוכים להיחשף למחשבתם העשירה והמתקדמת של חכמי התלמוד, ליכולת שלהם לפרש את התורה באופן רלוונטי, להרחיב את גבולותיה, ולהציע לנו להתבונן בחיינו ביתר העמקה.
שבת שלום.