פרשת השבוע שלנו נדמית כאנטי תזה למופע הנשגב שעליה קראנו בפרשת יתרו, מופע שחברו בו כל פלאי הפירוטכניקה השמימית. "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר וההר העשן" (שמות כ', י"ד). במעמד נשגב זה נמסרים לעם "עשרת הדיברות" שהן הבסיס והיסוד לכל תפיסה תרבותית הומניסטית.
בפרשה מצוות רבות מסוגים שונים, מצוות שיורדות לפרטים בכל תחומי החיים: מצוות עשה ומצוות לא תעשה, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, הלכות עבד ואמה, הלכות רוצח, הלכות גנב, הלכות שומרים, היחס לחלש, עזרה לזולת, הלכות שמיטה, שבת וחגים, דיני מאכלות אסורות ומה לא…
בחרתי להתמקד במצוות המתייחסות "לאחר ולחלש". היחס לאחר והחלש היה, הווה ויהיה האתגר של האנושות כולה, ושלנו כאן בארצנו הקטנטונת… חוזי המדינה ובוניה חוו על בשרם את המחיר הקיומי של היותך אחר וחלש, וראו ביחס אל האחר והחלש את מבחן חוסנה המוסרי של החברה שלנו.
וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן.
אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.
וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים.
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.
אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּו לוֹ.
כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי.
(שמות כ"ב, כ'-כ"ו).
בפסוקים אלו, בהם הפניה אל העם נעשית גם בלשון יחיד וגם בלשון רבים, מצוין במפורש מיהו האחר והחלש. אנו מוזהרים באופן מפורש מה לא לעשות לאחר ולחלש. הפרשה מלמדת שבעולם יש דין ודיין. הדיין הוא האלוהים האחד והיחיד. וכולנו, בני האדם והגר, האלמנה והיתום בכללם, הננו בניו. על כן פגיעה בכל אדם בכלל ובגר, באלמנה וביתום בפרט, מהווה פגיעה באלוהים עצמו ובסדרי העולם אשר יצר.
המצוות המפורטות מתייחסות להתנהגויות השכיחות ביותר שלנו כבני אדם. נראה כי הן מכוונות לעורר בנו את המודעות לסכנה האורבת לנו כיחידים וכקבוצה "מהקלות הבלתי נסבלת" שבה אנו פוגעים זה בזה, במחווה, בדיבור ובמעשה. ובעיקר, מהקלות הבלתי נסבלת שבה אנו עוברים ממצב שבו אנו נפגעים למצב שבו אנו פוגעים; ממצב שבו אנו האחר והחלש למצב שבו אנו עושקים ופוגעים באחר ובחלש אחר.
השימוש בלשון רבים מלמד על כוחם של הרבים לפגוע ביחיד, על כוחו של הרוב לפגוע במיעוט ועל כוחם של החזקים לפגוע בחלשים. לשון רבים מלמדת גם על חשיבות זיכרון הרבים את ההיסטוריה שלהם, בבחינת "דע מאין באת", כבלם בפני השימוש הלא מוסרי בכוחם, "כי גרים הייתם במצרים". דהינו, למרות שהייתם רבים – הייתם גרים. גרות יכולה להיות של קבוצה ושל יחיד. גרות הינה מצב נפשי ופיסי פגיע וחשוף לעינוי, בין ליחיד ובין לקבוצה.
הפניה בלשון יחיד באה לחזק ביחיד וביחידה את האחריות האישית להתנהגותם וליחסם אל האחר והחלש. אחריות הנובעת מתוך הכרת טבע האדם, ומתוך הבנה שמציאות קיומו של האחר והחלש הינה אוניברסאלית. האלוהים פועל בעולם על-פי אמות מידה של צדק ומשפט. לשון היחיד בפסוק "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" מציינת את אחריותו האישית של האלוהים לאחר ולחלש, על מנת שנשאב ממנה השראה להתנהגותנו, וניקח אחריות אישית כמוהו לאחר ולחלש.
המילים 'לענות', 'תונה', 'לצעוק', 'לחבול', 'נשך' לקוחות מלקסיקון הסבל היומיומי, האנושי והאוניברסלי, שחווים בני אדם כאן ובעולם. מילים אלו באות לעורר בנו את זיכרון חווית הכאב, העינוי והצעקה כדי שנוכל להזדהות עם חווית הכאב, העינוי והצעקה של האחר והחלש. הדיאלוג היומיומי עם חווית הפגיעות שלנו וזיכרון החוויות האישיות והקבוצתיות שלנו אמור להרתיע אותנו מלהסב אותן פגיעות לזולתנו.
לכן, לא הסתפקה הפרשה בפירוט המצוות, אלא הוסיפה התראה על עונשים קשים הצפויים לנו מפגיעה בזולת כלשהו או באחר ובחלש.
וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל (שם כ"א, כג כד) "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים(שם כ"ב, כג). שני הפסוקים מדברים על מדה כנגד מדה, כדי להזכיר שלא רק באחר ובחלש מדובר אלא בנו מדובר, ובכל אחד באופן באופן אישי.
ואכן, מתוך הבנת הקושי של ישום חזון הלכה למעשה יורדת הפרשה לפרטים. הירידה לפרטים בסמיכות למופע השמימי שבפרשת יתרו באה ללמדנו שארוכה וקשה הדרך לתרגם חזון למציאות. כדי לעשות זאת עלינו להפנות את כל החושים, בתוכם חוש הראיה והשמיעה שבעזרתם יכולנו "לראות ולשמוע" את המופע הנשגב בהר סיני שהתרחש מחוצה לנו – לתוכנו ולסביבתנו. בעשותנו כך, נהפוך את השגב וההוד שראינו בהר סיני למהות החיים שלנו ביחסים שבין אדם לחברו וביחסים בינינו לבין "האחר והחלש" החי בקרבנו.
על סכנת האדישות לעינוי ולצעקה של האחר והחלש כתב הכומר גרמני מרטין נימולר בשנת 1946:
"כשעצרו את הקומוניסט לא צעקתי כי לא הייתי קומוניסט,
כשעצרו את הסוציאליסט לא צעקתי כי לא הייתי סוציאליסט,
כשעצרו את היהודי לא צעקתי כי לא הייתי יהודי,
וכשעצרו אותי – לא היה מי שיצעק בשבילי"…
מי ייתן ונצליח לשאוב מהחזון ונדע ליישם את מה שלמדנו מהפרטים ביחסינו לאחר ולחלש, נתקן את המעוות בתחומים הטעונים תיקון בחיינו כיחידים וכעם ויקוימו בנו הברכות המופיעות
…"וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם":
…"וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו" (ישעיהו נ"ח,י-י"א).