סיפור חלום שבע הפרות יפות המראה ובריאות הבשר ולעומתן שבע הפרות רעות המראה ודקות הבשר ממשיך עם סיפורן של השיבולים הטובות וממולן השיבולים שדופות הקדים. יוסף, מכל חכמי מצרים וחרטומיה, מצליח לפתור לפרעה את חלומותיו והופך למשנה לפרעה, המוציא והמביא בכל מהלכי השלטון במצריים. בהמשך, אנו קוראים על שתי ירידות שיורדים בני יעקב מצרימה, כדי לשבור שבר בגלל הרעב והבצורת בכנען. כאמור, פרשה יפיפייה עם עלילה מרתקת. אלא, שכמו במקרים דומים, אין לפרשת "מקץ" מזל, שכן קוראים אותה בדרך כלל בחנוכה, ולכן רוב הדרשות לשבת זו עניינן סיפורי חנוכה ועלילות בניו של מתתיהו הכהן לבית חשמונאי, ובמיוחד הנועז שבהם – יהודה המקבי.
אינני יודע מה קראו בתורה בבית הכנסת במודיעין בשנת 167 לפני הספירה. סדר הקריאה, בו אנו נוהגים כיום, עדין לא היה מסודר, וספק אם המושג 'פרשת השבוע' כבר היה קיים. אבל אנו, במדרש-דרשה זה, נחליט כי במודיעין קראו בתורה בשבת ההיא, לפני פרוץ המרד, את פרשת החלומות ופתרונם – פרשת "מקץ". בשוב מתתיהו ובניו מבית הכנסת הביתה, לאחר תפילת השבת, ניהלו האב והבנים שיחה על הפרשה ומסריה. אחד הבנים אמר: "לא רק ליוסף היו חלומות, גם לי יש חלום אחד שחוזר מדי לילה". האב והבנים בקשו מהחולם שיספר את חלומו, אך זה סרב, בטענה כי עדין אין לו פתרון לחלומו. מתתיהו הכהן אמר כי יש לו ניסיון מועט בפתרון חלומות. או-אז נענה החולם וסיפר: "בחלומי אני עומד, חגור אפוד בד, על יד מנורת הזהב במקדש ומסדר את הפתילות בגביעים". כשמוע יהודה המקבי את החלום זינק וצעק: "חלומך משלים את חלומי שלי! כבר זמן מה אני חולם כי אנו יוצאים למרד נגד השלטון ההלניסטי, כובשים את ירושלים ומטהרים את בית המקדש". האב מתתיהו סיכם, מעשית, את חלומות שני הבנים באומרו: "מחר-מחרתיים יגיעו למודיעין נציגי השלטון המרכזי מירושלים. ביודענו מה קרה בכפרים אחרים, אני בטוח שהם יגיעו עם פסל זאוס ומזבח, ויבקשו מאחד הנכבדים להקריב קרבן לפני האליל. עלינו להיות מוכנים. ממוצאי השבת עלינו לחגור מתחת לטלית את חגורת הכוהנים עם סכין השחיטה, כדי להרוג את חיילי השלטון הסורי, המנסים להסיט אותנו מאמונתנו היהודית".
המשך הסיפור.. כבר איננו דרשה דמיונית. כך אנו קוראים בספר מקבים א': ויבואו אנשי המלך למודיעים העיר לזבוח…ויענו אנשי המלך אל מתתיהו לאמור: "ראש ונכבד אתה בעיר הזאת…עתה קרב ראשון ועשה מצוות המלך…" ויען מתתיהו ויאמר לו: יסורו כל איש מעבודת אבותינו ויבחרו במצוותיו. ואני ובני ואחי נלך בברית אבותינו, חלילה לנו לעזוב תורה ומצוות… וככלותו לדבר את הדברים האלה קרב איש יהודי על הבמה במודיעים כמצוות המלך, וירא מתתיהו ויקנא…וירץ ויזבחהו על הבמה. ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס…ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמור: כל המקנא לתורה, העומד בברית ילך אחרי. וינס הוא ובניו אל ההרים… ( מקבים א', ב' טו-כח בדילוגים).
חלומם של מתתיהו ובניו לחיות חיים יהודיים ללא מפריע, הפך, תוך כדי הלחימה בגדודי האימפריה הסלווקית-הלניסטית, לחלום חדש לעצמאות מדינית, ולא רק דתית. בניו ובני בניו של שמעון התרסי, אחיו של יהודה המקבי, הם נשיאי/מלכי בית חשמונאי שמלכו משנת 167 ועד שנת 37 לפני הספירה, עד מותו של מתתיהו-אנטיגונוס השני. חלומם של בני מתתיהו אכן התגשם: ירושלים נכבשה, המקדש טוהר ומלכות סוריה ההלניסטית נסוגה, בתחילה מארץ יהודה ומאוחר יותר מכל ארץ ישראל. לציון האירוע הניסי הזה, אנו חוגגים בימים אלו את חג החנוכה, וממשיכים את מה שקבע יהודה המקבי עם סיום טיהור המקדש: ויטהרו את המקדש… וייקחו אבנים שלמותעל-פי התורה ויבנו מזבח חדש כראשון. ויבנו את המקדש ואת פנים הבית ואת החצרותקידשו. ויעשו כלי קודש חדשים, ויביאו את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן להיכל.ויקטרו על המזבח ויעלו את הנרות אשר במנורה ויאירו בהיכל. וישימו על השולחן לחם,ויורידו את הַפָּרוֹכוֹת וַיְכַלוּ את כל המעשים אשר עשו. וישכימו בבקר בחמישה ועשרים לחדש התשיעי הוא חדש כסלו… ויקריבו קרבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו… ויקים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה מיום כ"ה לחדש כסלו בשמחה וגיל (מקבים א, ד' בדילוגים).
הבעיה היחידה העולה מכל קובץ סיפורי הגבורה האלו שבני חשמונאי לא ידעו לשמר את העצמאות שהשיגו במלחמה, וממלכת ישראל השנייה איבדה את עצמאותה, מצב שנמשך עד אשר זכה העם והשיג שוב את עצמאותו במלחמת השחרור של שנת תש"ח-1948.
בימים אלו, של מאבקים בין השבטים השונים היוצרים את עם ישראל המודרני, אנו חייבים לשאול את השאלה המתבקשת: מה אנו עושים כדי שחלום הדורות לשיבת ציון ולקימומה של מלכות ישראל לא יגווע, מה עושים כדי שסופה של ממלכת ישראל השלישית לא יהיה דומה לסופה של הממלכה השנייה?
שבת שלום וחג חנוכה שמח