אחד הדברים העיקריים בסיפור העלילה בפרשה זו, כמו בפרשות רבות אחרות, וכמו בחיים בכלל, זה הדיבור – הבחירה מה לומר, מתי ולמי.
כאשר פרעה מספר לחרטומי מצרים ולכל חכמיו את החלומות, שר המשקים נזכר ביוסף, ומספר עליו לפרעה. את הקשר שלו ליוסף הוא פותח במילים "את חטאי אני מזכיר היום" (בראשית מ"א, י'). הוא לא היה חייב לספר לפרעה על יוסף בכלל, ויותר מכך, הוא לא היה חייב להזכיר את הנסיבות בהן פגש ביוסף, אבל הוא בוחר לספר את הסיפור כולו. גם את חטאיו, את העבודה שפרעה כעס עליו, וגם את הפגישה עם יוסף.
כאשר יוסף מגיע אל פרעה לשמוע את חלומותיו ולפתור אותם, פרעה אומר לו "ואני שמעתי עליך לאמור – תשמע חלום לפתור אותו" (מ"א, ט"ו). יוסף לא עונה לו "נכון", או "אמת הדבר" או משהו בסגנון זה, אלא אומר "בלעדי; אלוהים יענה את שלום פרעה" (ט"ז). אני לא משחק תפקיד בסיפור, מי שפותר את החלומות הוא אלוהים.
כשאחיו של יוסף מגיעים למצרים הוא אינו שמח לראותם, אינו מגלה להם מי הוא – לא עושה הנחות לקרובי משפחתו. נהפוך הוא- "וירא יוסף את אחיו ויכירם, ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות…" (מ"ב, ז'). הוא אינו מדבר איתם טובות, אינו חושף מיהו ואף לא טורח להיות סתם נחמד אליהם (אפשר בהחלט להבין אותו ואת כעסו, אבל לא על כך הדיון כרגע). הוא מתנכר אליהם, מתייחס אליהם רע ומאשים אותם בדברים שלא היו ולא נבראו. כאשר הוא שומע את הדיון ביניהם, לאחר בקשתו כי אחד מהם יישאר במצרים והם ילכו להביא את אחיהם הקטן והם מדברים על כך שהצרה הזו באה עליהם בגלל מה שעשו לאחיהם – זה שעכשיו עומד מולם – הוא פונה מהם ובוכה בלי שהם יראו. הוא מסתיר את אשר על ליבו, הוא לא מדבר עימם, ובוודאי לא בוכה בפניהם.
פעמיים מנסים האחים לשכנע את יעקב לאפשר לבנימין לבוא איתם למצרים על מנת שיוכלו להחזיר את שמעון ועל מנת שיוכלו להביא עוד מזון. בפעם הראשונה ראובן מוכן להרוג את שני בניו אם בנימין לא יחזור בריא ושלם הביתה, ובפעם השנייה יהודה אומר "שילחה הנער איתי, ונקומה ונלכה ונחיה ולא נמות, גם אנחנו, גם אתה גם טפנו. אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והיצגתיו לפניך וחטאתי לפניך כל הימים" (מ"ג, ח'-ט').
בפגישה השנייה של יוסף והאחים הוא כבר לא מתנכר אליהם, אלא מסביר פנים. הוא עורך להם סעודה בביתו ונותן אוכל לחמורים ובודק שאכן עדיין הכל בסדר. אבל יחד עם זאת הוא עדיין לא מסביר להם מיהו, ולמה הוא נוהג בהם כך. ושוב, כשהוא רואה את בנימין הוא כל כך מתרגש שהוא הולך לבכות בחדרו. הוא עדיין לא יכול לדבר עם אחיו.
בסופה של הפרשה כאשר נמצא הגביע בכליו של בנימין, שואל יהודה את יוסף "מה נאמר לאדוני, מה נדבר ומה נצטדק…" (מ"ד, ט"ז).
הדיבור מאפשר שיח אמיתי וכן. שר המשקים לא היה חייב להזכיר את חטאיו, אבל ייתכן שהוא ידע או הבין שבהזכרת חטאיו הוא יגביר את אמונו של פרעה בדבריו של יוסף פותר החלומות. גם יוסף בהצטנעותו מול פרעה, אינו רק מנסה להקטין את עצמו, אלא לומר את אשר הוא מאמין בו. הוא אינו מתייחס אל עצמו כחשוב ומיוחד. מה שיש לו זו היכולת להבין את רצון האל להעביר אותו הלאה. כך היה בחלומותיו שלו עם אחיו, וכך קורה גם כאן. מול מלך אולי עדיף להאמין ביכולותיך, אך יוסף בוחר להיות נאמן לעצמו.
אך אותו יוסף, שמול פרעה הזר מוכן להיות נאמן לעצמו ולאמונתו, אינו חושף את רגשותיו האמיתיים מול אחיו. זה קשה יותר, מסובך יותר. הוא מתמודד עם קושי גדול יותר – הן מבחינת משקעי העבר, והן מבחינת תפקידו כיום בממלכה.
כשראובן ויהודה מנסים לשכנע את יעקב שיאפשר לבנימין לבוא איתם למצרים הם משתמשים בגישות שונות על מנת לשכנעו. שמעון מוכן להקריב את שני בניו אם יעקב יאבד את שני בני רחל, יהודה לוקח אחריות, וביחד עם לקיחת האחריות האישית מזכיר כי יש כאן צורך קיומי כללי, של כל המשפחה, במזון. מות כל המשפחה מחוסר אוכל, מול הסכנה האפשרית לבנימין. העמדת המציאות, גם אם היא קשה, בפרופורציה אחרת – לא רק כאבו של יעקב מונח כאן על הכף, אלא חיי משפחה שלמה.
גם בסופה של הפרשה – כאשר יוסף מארח את אחיו, ובמפגש השלישי לאחר מציאת הגביע אצל בנימין, הוא עדיין לא חושף בפניהם מיהו ומהו. למה הוא מתנהג אליהם בכל פעם בצורה שונה, למה הוא מתנכר אליהם בתחילה, לאחר מכן מזמין אותם לביתו, ולאחר שהם יוצאים שוב לדרכם הוא שולח אחריהם שליחים לבדוק מה הם גנבו. יהודה כבר לא יודע איך להצדיק ולהסביר את מה שקורה.
לדבר באמת, לומר את מה שאנחנו חושבים ומרגישים יכול להיות הדבר החשוב ביותר, ויחד עם זאת לפעמים הקשה ביותר. הוא יכול להניע תהליכים קדימה, לשנות מציאות ולהביא לתחושת הקלה. לפעמים, כדי להגיע לרגע של פתיחות, הקשבה והבנה צריך לעבור תהליך שלם של מפגשים חוזרים, של מסרים סותרים ושתילת רמזים שיובנו רק בסופו של התהליך, או במקרה שלנו – בפרשה הבאה.
בחג החנוכה – חג האור, שבמהלכו השנה נחגג גם יום זכויות האדם, מי יתן ונדע לדבר את אשר על ליבנו, לחשוף את מצוקתנו ושמחתנו, להשתמש בעברנו על מנת להגיע למקום של הבנה וקרבה, לדבר ולא לסגור, להגביר את האור ועל ידי כך להמעיט את החושך.