עלבון גדול הוא לומר על אדם שהוא נוהג על פי "אחד בפה ואחד בלב" – חושב, מרגיש, מאמין בדבר אחד אבל אומר דבר-מה אחר. נימוס הוא דבר חשוב, להתחשבות ברגשות יש ערך רב, גם שיקולים אחרים אינם פסולים לחלוטין, אבל רק אם הם מביאים ל"עידון" של הדברים היוצאים מן הפה, לא אם הם מסלפים את האמת. לדבר "דוגרי", "לשים את הדברים על השולחן", לא "לסבן" ולא "למרוח" במילים, אלא "לגשת לעניין", להיות "תכל'ס" – כל אלה מאפיינים את הישראליות ממש כשם שה"אנדר-סטייטמנט" מאפיינת אופי אנגלי אמיתי וה"פוליטיקלי-קורקט" מאפיינת את השיח האמריקאי (לפחות על-פי הסטיגמה הרווחת). כל דיבור אחר נחשב בארץ לדיבור של פוליטיקאים, לא עלינו, אשר שכרו (נימוס, התחשבות, רגישות וכד') יוצא בהפסדו. אולי יש בכך נאיביות ילדותית, אבל זה עדיף על-פני "בגרות" שמשמעותה היא שאינך יודע האם להאמין באמת לדברי הזולת.
בפרשת השבוע כללים אלה באים לידי ביטוי בחייו של גיבור הפרשה. יוסף, שכבר היה 'פקיד בכיר' בממלכה המצרית זוכר ימים של חוסר כנות. הוא כבר לא היה ילד צעיר כל-כך כאשר שלח אותו אביו לחפש את אחיו הרועים. הוא היה מבוגר מספיק כדי ללכת בעקבותיהם לבדו ברחבי ארץ-כנען המיושבת בעממים שונים, חלקם אפילו צאצאים של קרובי משפחה (דווקא בהם עדיף שבנו של יעקב – שהוא גם נכדו של יצחק ונינו של אברהם – לא יתקל כשהוא בגפו). מספיק מבוגר, אבל עדיין מאמין בכנות אמיתית. הוא לא היה שחצן. הוא באמת ראה בעיני רוחו את הפוטנציאל הגלום בו, חש את שעתיד להתרחש, גם אם לא ידע כיצד יקרו הדברים. הוא עוד ישב על כסא-מלכות כאשר שאר משפחתו תכרע לרגליו, כך דמיין לעצמו; הם יראו ככוכבים קטנים לעומתו, ואפילו השמש והירח (אבא ואמא) ישתחוו לו. מה הטעם להסתיר? אם אין בין האחים כנות, מה המשמעות של היותם אחים?
יוסף זוכר את הימים האחרים ההם. בכל תקופה בחייו הוא יכול להיזכר גם בימים אחרים, שונים באופנים כה רבים מהימים בהם הוא נתון. הוא למד מאז שיש דברים חשובים יותר מכנות מילולית. הוא למד לשתוק כשצריך, לברוח בלי לומר מילה, אפילו לא לנסות ולהגן על עצמו אם חש שאין בכך טעם. מאז שהושלך אל הבור הריק, שאין בו מים, למד את יתרונה של שתיקת הנחשים והעקרבים.
כעת, מקץ שנים וימים, מתייצבים אחיו מולו ומדברים איתו על כנות: "כנים אנחנו, לא-היו עבדיך מרגלים" (בראשית מ"ב י"א). כנות? ממתי כנות חשובה לכם? ממתי אתם כל-כך מאמינים בה? מדוע שאני, יוסף אחיכם הכן, אאמין לכנותכם? אתם לא מרגלים, אני יודע, אבל בואו נלמד ביחד שיעור בכנות אמיתית: "אם-כנים אתם, אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם, ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם. ואת-אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו" (שם, י"ט-כ').
מילים הן רק פן אחד של המושג 'כנות'. "אל תשאל את המדען מה דעתו – התבונן במה שהוא עושה" אמר אלברט אינשטיין. ישעיהו ליבוביץ' הגדיר זאת כך: "אין בתוכן אלא מה שמתגלם בקליפה. מהותו של תוכן מסוים מתבטאת בכך שהוא מתעטף בקליפה מסויימת דווקא, ואילו היתה לו עטיפה אחרת לא היה זה אותו תוכן"; וגם: "אין לערכים קיום אלא בתודעתו של האדם, שאינה קיימת אלא במסגרת חייו".
אנשים יכולים לומר דברים רבים: דברי אמת ודברי שקר, דברים כנים או אמת חלקית ומוסתרת, אך המעשים הם, בסופו של דבר, השיקוף האמיתי של מחשבותינו, תחושותינו ואמונותינו. לשם דוגמא, אדם שבריאותו תקינה ונהנה מחופש סביר לבחור את דרכו בעולם לא יכול לטעון שהוא מאמין בעקרונות הצימחונות ולהמשיך לאכול בשר. ועל אותו המשקל- אם חיים מחוץ לארץ ישראל אפשר להיות תומך נלהב של המדינה ושל המפעל הציוני, אבל אי-אפשר להיות ציוני במלוא הכנות ולגור במדינה אחרת. אולי כך יש להבין את המשכו של פסוק כ' שצוטט לעיל: "ויעשו כן" – כנותם של אחי יוסף מבוטאת על-ידי מעשיהם, כאשר הם מוכנים להשאיר אחד מתוכם במאסר זמני עד אשר ישובו מארץ כנען עם בנימין.
***
לפני חודשים בודדים ראינו כולנו בחרדה איך קבוצה מעמנו נאלצת לבטא באופן מוקצן את אמונתה על-ידי מעשיה. פרטים מתוכה הוכיחו במעשיהם כי דבריהם על אהבת כל פרט ופרט בעם ישראל ומחויבותם למדינה ולחוקיה היו מן השפה ולחוץ בלבד. אחרים קיימו הלכה למעשה את שהצהירו עליו מראש והיו מוכנים לפגוע ולהיפגע במאבקם. אולם רובה המוחלט של אוכלוסייה זו הכריע, בתוך המצב הקשה, הכואב והמסובך ביותר, כי ההימנעות ממלחמת אחים והשמירה על קיומה של המדינה והחברה באמת חשובים להם יותר מערכים אחרים. הוויכוח עוד לא תם (אולי הוא עוד לא באמת התחיל), הכעס והשבר עודם קיימים ויעבור עוד זמן רב עד שהחברה הישראלית תפתור את מחלוקותיה הקשות. בינתיים יצוצו מחלוקות נוספות וקשות לא פחות. ובכל זאת, יכולנו לראות בצורה ברורה ביותר – מבעד למעשים – מה הוא סולם הערכים האמיתי של אנשים רבים.
גם אנו, כיהודים מתקדמים, ציוניים ושוויוניים, מדברים ומצהירים הרבה על אמונותינו. רובנו מאמינים שהדגש ביהדותנו עבר מן המצוות שבין אדם למקום אל המצוות שבין אדם לחברו; הערכים המשפחתיים והסוציאליים של השבת חשובים יותר מדקדוקי הלכותיה; לימוד, הבנה ובחירה אמיתית חשובים יותר מציות "עיוור" להוראותיהם של רבנים מדורות קודמים ובני-דורנו. כיצד ועד-כמה באות אמונות אלו לידי ביטוי בחיינו – כפרטים, כמשפחות, כקהילות וכתנועה? אם יבוא איש-מן-החוץ וינסה להגדיר את ערכיה של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל על-פי התנהגותם של כל מרכיביה הנ"ל – מה יאמר עלינו? האם התנועה, והפרטים המרכיבים אותה, באמת מצטיינים בתחום מן התחומים הללו- גמילות חסדים, לימוד, מאבקים חברתיים, עבודת אלוהים מחודשת ומתחדשת המבטאת באופן אמיתי ביותר את עולם האמונות שלנו?
יכולתי להמשיך בכיוון זה, ולהערכתי הייתי יוצא בביקורת ובקריאה למחוייבות גדולה ועמוקה לערכים המוצהרים של תנועתנו, של יהדותנו. אך למען האמת, השאלות התנועתיות מעניינות אותי פחות. השאלה האישית חשובה לי יותר: האם אני עצמי "נאה מקיים" או רק "נאה דורש"? האם פי ומעשי שווים? יכול להיות שפי וליבי שווים, אבל שניהם לא תואמים את מעשי. אם כך הוא הדבר אז מצבי באמת רע, כי אני משקר גם לעצמי. נכון, כולנו בוחרים את מלחמותינו, מכריעים במה להשקיע זמן, כסף ומאמצים מחשבתיים ונפשיים. זה מקובל ואפילו הכרחי. אך חובה שבחירה זו תהיה מודעת ומושכלת, וודאי שלא תוביל לעשייה שמנוגדת לאמונתנו. אם המניע לאי-עשייה הוא רלטיביזם פוסט-מודרני אז ראוי שגם הדיבור ישמע פחות בטוח בעצמו ואולי אפילו יושתק.
חברי להקת 'אקסטרים' (להקת רוק אמריקאית משנות ה-90), בשיר More then Words, שרו: "לומר 'אני אוהבת אותך' הן לא המילים שאני צריך לשמוע ממך. זה לא שאני רוצה שלא תאמרי אותן, אבל אם רק היית יודעת כמה קל היה להראות לי מה את מרגישה: יותר ממילים, זה כל מה שהייתי צריך שתראי; אז לא היית צריכה לומר שאת אוהבת אותי כי הייתי כבר יודע" [תרגום חופשי שלי – ע"מ].
***
בתחילת הפרשה של השבוע הבא, כאשר יהודה יאמר ליוסף דברים כנים על ההיסטוריה המשפחתית של שניהם ואף ינהג בכנות כאשר יציע את עצמו לעבדות במקום בנימין, יחוש יוסף כי גם הוא יכול לדבר ולהתנהג עם אחיו בכנות מלאה ולבכות בפניהם. את הכנות הזאת ישמעו ויחושו כל בית פרעה, גם אם לא ימצאו עם האחים באותו החדר. כנות המעשים ראוי שתעורר הערכה רבה יותר מאשר כנות המילים. אז גם מי שנמצא בחדר אחר, בעל השקפה אחרת ואף מנוגדת, מכיר ויודע את ערכן ועומקן של המילים ומכיר את האמונות שמאחוריהן – את מה שבאמת נמצא בלב.