בפרשת השבוע, פרשת מקץ, נעבור בין תקופות בכמה מימדים – יוסף יהפוך מאסיר נשכח לשליט אשר ייזכר בהיסטוריה; יוסף יהפוך מאח ובן, נשכח ושוכח, לאח ובן זוכר וחי. מטבעם של קווי מעבר בין תקופות שהם טעונים ברגשות, בחלומות, ובתקוות. נראה שחלומותיו של פרעה נפתרים, יחד עם חלומות הילדות של יוסף.
יוסף הינו אדם נשכח. הוא הושלך אל הבור בידי פוטיפר, ומחכה למושיע כלשהו שייזכר בו, אך "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". באוזנינו מהדהדת הפעם הקודמת בה הושלך יוסף אל הבור, על ידי אחיו. האם גם הם שכחו אותו?
על חלומותיו של פרעה ופתרונם נאמר הרבה. איני רוצה להוסיף על כך, אלא לציין נקודה אחת, שבעיני היא מעין רמז מטרים להמשך הסיפור. פותר החלומות 'מתגלה' בעזרת היזכרות ובאמצעות כנות. שר המשקים אומר לפרעה 'את חטאי אני מזכיר היום' (בראשית, מא, ט). מהו החטא? אותה בגידה בפרעה שעליה נענש? או שמא שכחת המיטיב עמו? כך או כך, לולא ההיזכרות, לולא הכנות, לא היה יוסף מוצא מן הבור, לא היה חוזר ומתייצב בסיפור כדמות מלאה.
מספר שנים לאחר מכן אנו פוגשים ביוסף שונה לחלוטין – איש חשוב, בעל תפקיד מרכזי בכלכלת מצרים. משנה למלך. בעל ואב. מרתקת העובדה שיוסף בחר לקרוא לבנו הבכור מנשה – "כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית, מא, נא). יוסף מודה על עצם השכחה, על כך כי הוא אינו רדוף זכרונות טראומטיים. תודעת השכחה קיימת בו. הוא יודע שהוא אינו זוכר.
יעקב, לעומתו, זוכר. אבדן בנו הינו חוויה מכוננת ומרכזית. היא כה קשה וחדה, עד כי הוא אינו מוכן להיפרד מבנימין. שאר האחים מגיעים למצרים ומתחיל תהליך של הכרה ואי-הכרה. יוסף מכיר את אחיו, הם – אינם מכירים אותו. ייתכן שהוא השתנה במידה רבה בשנים שעברו; סביר להניח שהם אינם מצפים לראותו בתפקיד כה בכיר במצרים, אך נדמה גם, שהם אינם מחפשים אותו, שזכרונו אינו ער וחי בתוכם. שהרי זה המתגעגע רואה גם בבני דמותו של האהוב את האהוב עצמו…
ויוסף זוכר – הוא אינו זוכר את ההשלכה לבור, את ההתעללות, אלא את החלומות, את הסיבה לאסון שהתרחש לאחר מכן, אך אולי גם את ההבנה כי הוא צדק – ועובדה היא: הם משתחווים לפניו. הוא המנצח. ויוסף מנצל את כוחו היטב – הוא אינו מגלה להם את זהותו ודורש מהם להביא את אחיו הקטן בנימין. לשם מה? מדוע להסב סבל כה רב לאביו?
אך למעשיו של יוסף ישנה השפעה, טיפולית כמעט, על אחיו. הם נזכרים, אולי לראשונה, בחטאם. "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית, מב, כא). גם כאן – ההזכרות והכנות הם המפתח להתפייסות.
והנה – יוסף בוכה. הוא עוזב את אחיו – בוכה, שב אליהם לאחר מכן. עם שובו של הזיכרון באה היכולת להרגיש, לבכות, להתאבל על עבר שהיה ועל חלומות שלא יתגשמו עוד.
לפני שובם של בני יעקב אל יוסף, יעקב-ישראל שולח איתם מנחה "מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (בראשית, מג, יב). מדוע הוא שולח צרי? מהו אותו צרי? התלמוד אומר לנו ש"הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף" (כריתות, ו', ע"א). מעבר לתיאור הבוטני, יש כאן מטפורה נדירה בדיוקה – הצרי, השרף, הוא התגובה הפנימית למכה החיצונית, הוא הבכי הפנימי, המבשיל לידי כוח מרפא. יעקב כולל במנחה שלו, באופן סמלי, את דמעותיו. דמעות אב שזוכר.
יעקב מוסיף ואומר "כאשר שכלתי שכלתי", וההד קורא לאסתר, אשר עומדת בפני המשימה החשובה בחייה, הצלת עמה, ובפחדה כי רב אומרת "וכאשר אבדתי אבדתי" (אסתר, ד, טז). על נפש בנו ונפשו-עצמו יעקב מבקש.
כאשר רואה יוסף את בנימין אחיו, הוא שב ויוצא אל חדר אחר ובוכה, ושוב – הוא משלח את אחיו וקורא להם לשוב אליו באמתלה של גניבה. הוא מנסה להשאיר את בנימין אצלו – לשמור ולארוג לתוך מסכת חייו חלק, לא מאיים ולא מכאיב, מחייו שהיו.
בתחילת פרשת ויגש, לאחר שיהודה מסביר ליוסף כי הצער עלול להרוג את אביו, אשר עדיין זוכר אותו ועדיין מתאבל עליו, לא יכול עוד יוסף לשלוט בעצמו. הוא בוכה בפני אחיו – שוב אינו נימלט לחדר אחר, ההווה והעבר מתגוררים בתוכו זה לצד זה. בכיו של יוסף רם ונוקב – אחיו שומעים אותו, בית פרעה שומע אותו, מצרים שומעת אותו. זהו בכי הקושר בין עבר להווה, בין שכחה לקבלה. ניתן לראות הקבלה בין בכי זה לצליעתו של אביו.
יעקב, לפני שפגש את עשו אחיו, התנשק אתו ובכה יחד עמו, נלחם במלאך. יוסף, לפני ש יכול היה לבכות עם אחיו, צריך היה לבכות עם עצמו, לארוג עבר עם הווה. הזיכרון והבכי כמלאך אלוהים.