פרשת מקץ פותחת בחלומות פרעה. החלומות מתוארים בפירוט, והוא מתעורר מבוהל ופועל מיד: "ויקרא את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה" (בראשית מ"א: 8)
אולם כאשר שר המשקים נזכר בקיומו של יוסף והוא מובא אליו, אין הכתוב מקצר ואומר, נניח: "ויספר פרעה את חלומו ליוסף, ויפתור יוסף את החלום", אלא שוב מובא כל סיפור וחלומותיו של פרעה!
עובדה זו מעוררת תהייה. ראשית , המספר המקראי איננו נוהג להכביר במילים בעלמא, ובמקום שבו ישנו פירוט, הדבר אומר "דרשני", ושנית – הרי בסיפורו של פרעה לחרטומי מצרים כבר ראינו כיצד ניתן לקצר את העלילה.
התשובה לתהייה טמונה בהשוואת הגרסאות. בגרסא הראשונה, גרסת המספר, נאמר על הפרות הרזות: "רעות מראה ודקות בשר" (בראשית מ"א:3). ואילו בגרסתו של פרעה ליוסף: "דלות ורעות תואר מאד ורקות בשר, לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע" (בראשית מ"א: 19). וכך מגזים פרעה הן בתיאור הפרות בריאות הבשר והשיבולים הטובות, והן בתיאור השיבולים הדקות.
מה ניתן ללמוד מכך על פרעה?
שפרעה איננו רואה את החלום בעיניים אובייקטיביות. כמו אצל כולנו, חלום הוא לכאורה עלול להתפרש ולהוות כסיוט. כך גם אצל פרעה: הוא מבוהל, הבהלה עוד גוברת לאחר שחרטומיו לא פתרו את חלומותיו, והכל נראה לו הרבה יותר גרוע ממה שראה באופן "אובייקטיבי". מפני שהבהלה היא עניין סובייקטיבי.
במאמר מוסגר ניתן להוסיף, שיתכן מאד שהפאניקה הזו היא שהביאה אותו להפוך עבד, אסיר וזר למשנה לו, בהחלטה שקיבל בן-רגע.
ניקח דוגמא נוספת : אחי יוסף מגיעים למצרים וקונים אוכל, ויוסף משיב להם את כספם בהיחבא. והנה תגובת האחים לכסף שמצאו באמתחותיהם: "ויחרדו איש אל אחיו לאמר – מה זאת עשה אלוהים לנו" (שם, מ"ב: 28). וגם יעקב, שלא הזדעזע מקורותיהם במצרים, מגיב באופן דומה: "ויראו את צרורות כספיהם, המה ואביהם, וייראו" (שם, מ"ב: 35). ומדוע? הלוא יכלו לראות בכסף שמצאו נס אלוהי לשמוח בו. אם כן, גם פה אין מציאות אובייקטיבית, אלא פרשנות שלה. תחושת השפע היא תחושה סובייקטיבית.
דנתי פה בשתי פרשנויות למציאות , פרשנויות שאינן תואמות בהכרח את מה שהתרחש באופן אובייקטיבי. השאלה הנשאלת היא – האם בכלל קיים מצב "אובייקטיבי"? שהרי גם המספר, בספרו את הסיפור, מספר אותו דרך עיניו שלו (אם כי חשוב לזכור שלעיתים ישנה כאן הטעייה. לא ברור, למשל, האם המילים "והרעב כבד בארץ" הן נקודת המבט של המספר, או שמא זוהי תחושתם של יעקב ובניו).
כך גם לגבי ניסים – האם אירועים (הסטורים, אישיים) מתרחשים בעקבות התערבות אלוהית, או ש"נס לא קרה לנו" ואנו אלה המשפעים על גורלנו ומשנים את המציאות כך שהתוצאה היא "ניסית" ?
עובדת היותנו אנשים ונשים החיים בעידן המודרני וחשים אחריות לחייהם, גורמת לנו לעתים קרובות לבחור באפשרות השנייה. כך אנו חשים וחשות שליטה, לקיחת אחריות, חופש בחירה.
אנו זוכרים וזוכרות שהכל עניין של פרשנות למציאות, אולם לעיתים קרובות חיים באשליה שהדברים עתה הם "עובדה", "אמת מוחלטת". וככאלה – הם מאבדים את מגוון הפירושים שיכול היה להיות להם. באופן פרדוכסאלי – אנו מחלישים בכך את חופש הבחירה ובוודאי – את לקיחת האחריות.
ומלבד זה – מה רע בתחושה שלפעמים אלוהים עושה לנו, במיוחד עבורנו, איזה נס קטן?