תיאור האירועים מתרכז במעקב אחר מעשיהן ומחוותיהן של הדמויות, ונמנע בעקביות מתיאור רגשות. עצב, כעס, שמחה, פחד, איבה, מתבטאים לרב במעשה או הימנעות ממנו, ובדיבור או בשתיקה רועמת – ועל פי רב לא בדיווח ישיר על רגשות אלה.
סיפורי יוסף, למרות התהפוכות הדרמטיות הגדולות המתרחשות בהם, אינם חורגים מן האיפוק המקובל, ובכל זאת ברגעי שיא של הסיפור הסופר המקראי יוצא מגדרו ומתאר מפורשות את רגשות גיבוריו הנסערים.
בפרשת 'מקץ' אפשר למצוא מספר הבלחות כאלה, תיאורי רגש מפורשים, תמציתיים, הזוכים לתהודה עצומה על רקע החסכנות הבלתי מתפשרת.
בפרשת 'מקץ' משכו את תשומת ליבי כמה תיאורים כאלה.
הראשון שבהם הוא תיאור תגובתו הרגשית של פרעה לחלומותיו: "ותפעם רוחו" (בראשית מ"א ח').
אכן, מקריאתו הבהולה של פרעה לחרטומים ולחכמים יכולנו להבין שהחלומות הסעירו את רגשותיו של המלך המצרי הכל-יכול, ובכל זאת מספק לנו הכתוב הצצה חטופה אל עולם הרגש והרוח של פרעה, המגיב בהתרגשות ובהתפעמות לחלומות החידתיים אותם חלם, במהלך שני לילות רצופים.
הסיפור הנפתולי מזכה אותנו בהצצה נוספת וחריגה בתיאור תגובתם של האחים כאשר הם מגלים שהכסף ששילמו במצרים עבור החיטה הוכנס חזרה לשקיהם. הכתוב יוצא מגדרו ונוקט ברצף של שני תיאורים: "וַיֵּצֵא לִבָּם" וכן "וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו…" (שם מ"ב, כ"ח).
'ויצא ליבם' הוא ביטוי מקראי יחידאי. אונקלוס מתרגם: יצא דעת ליבם, שאפשר להבין כתיאור של מבוכה גדולה, שכתוצאה ממנה הם מאבדים את שיקול הדעת או האיזון הרגשי שלהם. תגובתם מתאפיינת אם כן בשני מרכיבים: הם חרדים וגם נבוכים וחסרי אונים.
הבלחה נוספת ואחרונה בפרשה שמורה לגיבור מחרוזת הסיפורים כולה, ליוסף. בפגישתו של יוסף עם אחִיו, בן-אמו, בנימין, מתואר כי נאלץ לחמוק מיד ממקום המפגש כי "נִכְמְרוּ רַחֲמָיו" (שם מ"ג ל'), שגם הוא ביטוי נדיר ביותר בשפה המקראית, ומופיע רק שלוש פעמים נוספות במקרא.
הפועל "נכמרו" על-פי הפרשנים המסורתיים, למשל רש"י ואבן עזרא, משמעו: התחממו. אם נחזור לתיאור תגובתו של יוסף אפשר יהיה לומר שלמראה אחיו בנימין יוסף נרגש ונרעש ורגשות הרחמים המפעמים בו רותחים בקרבו ומאיימים להציפו, מה שגורם ליוסף לפרוש לחדרו.
מה מוסיף לנו הביטוי לגבי דמותו של יוסף?
הביטוי "נכמרו רחמיו" מעיד על מרכיב משמעותי וחשוב בדמותו של יוסף. למרות נפתולי ומעקשי חייו של יוסף, למרות הזיכרון הצורב של הזריקה לבור והמכירה לעבדות, למרות כל אלה יוסף שומר על הניצוץ המתרגש, הנסער והרוגש שבתוכו. למרות התכנון המדוקדק של תוכנית הפעולה מול האחים – בנקודה זו – והיא איננה היחידה – מתגלה יוסף בפגיעותו וברגשנותו. תהפוכות חייו לא הפכו אותו לאדם ציני וצונן. בתוך המעטה הקר והמנוכר של שר מצרי כל יכול הוא שומר על הגחלת הילדית שבו, גחלת של הזדהות עם צער הזולת.
'נכמרו רחמיו' הוא השער של יוסף חזרה אל הילדות, אל זיכרון הילדות, אל הגעגועים לבית ולמשפחה מהם נעקר בפתאומיות וביד גסה.
אחת משלוש ההופעות הנוספות של הביטוי 'נכמרו רחמיו' נמצאת בהפטרה לפרשת 'מקץ', ההפטרה המגוללת את סיפור משפט שלמה, שם נאמר:
"ותֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ" (מלכים א' ג' כ"ו). גם כאן התעוררות הרחמים מעידה על רגש עמוק המופיע בעיצומה של דרמה, רגש החורג מכל מסגרת והיגיון, רגש המחזיר את האדם אל רובד נפשי הצפון בו, רגש שנשמר מזוקק ובלתי נגוע, למרות הנסיבות המשתנות ואותות הזמן.
על היכולת להיכמר ולהיזכר ולגעת בנקודות העמוקות הנסתרות מעינינו, ודרכן להתחבר למהות פנימית מזוקקת, כותב הרבי מגור בהקשר של חג החנוכה:
וכן נאמר שמצווה לראות נר חנוכה, משמע שנר חנוכה מאירין לכל נפש ישראל, שיוכל לראות את עצמו, הסתכלות שצריך לכל אדם. .. מחפש בסדקין ובחורין בנפש האדם אולי ימצא מקום ראוי להתפשט ולהאיר.. שהנקודה ההיא מגרשת את ההסתר"
דווקא הסדקים והחורים הדקים ביותר מאפשרים לאור להיכנס פנימה ולהאיר את הפינות השונות, השכוחות.