הפסוק הזה, המופיע בפרשת מצורע, מעלה שאלות רבות.
"כי תבואו" – רק כשאנחנו, בני ישראל נבוא? או שיש צרעת הבית גם בבתים שאינם שייכים לעם ישראל? האם זה דבר שחייב להתקיים?
"אל ארץ כנען" – האם יש צרעת הבית גם במקומות אחרים בעולם?
"אשר אני נותן לכם לאחוזה…בבית אחוזתכם" – אם ה' נותן לנו את הארץ לאחוזה – להיאחז בה – מה משמעותה ותפקידה של הצרעת בבית שניתן לנו?
על הצרעת אמרו חז"ל כי היא פוגעת באדם המוציא רע (מצורע = מוציא רע).
כמו גם על בן סורר ומורה, אומרים חז"ל על צרעת הבית שהיא דבר שלא היה : "דתניא: בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר" (מסכת סנהדרין עא ע"א).
אז מה צריך לדרוש ועל מה נקבל שכר? מה היא התנהגות שתגרום לבתינו לקבל צרעת, ומהי התנהגות שלא?
היום אנו בשבת הגדול, שבה נהוג להתכונן לליל הסדר. ביום שישי נסב אל שולחן הסדר, ונקרא את סיפור הגאולה, היציאה מעבדות לחירות, ונשמח על מזלנו הטוב. אבל האם די בכך? האם זו הקריאה העיקרית, שאליה התכוונו חכמינו? או שמה לחג החירות יש משמעויות עמוקות יותר, מעשיות יותר? האם אפשר לקשר בין שאלות צרעת הבית, לבין מהותו העמוקה יותר של חג הפסח?
אציע שתי אפשרויות מכיוונים מנוגדים:
הראשונה – התנהגות מוסרית בחיינו בארץ. אם לא נחיה את חיינו בדרכים ראויות, נביא על עצמנו צרעת. זיכרון העבדות, האחרות, השונות שלנו במצרים הוא המניע העומד מאחורי רבות ממצוותינו. שכחת עברנו והמחויבות המוסרית המתחייבת מעבר זה, מביאה להתדרדרות מוסרית ולצרעת הבית.
האפשרות השנייה, לוקחת אותנו למקום אחר לגמרי, והוא הכרת הטוב. נגע הצרעת יגיע אם נהיה עסוקים כל הזמן ברע ובמה שלא בסדר, ולא נוכל לראות גם את הטוב שעוטף אותנו.
ייתכן, וכדברי הרמב"ם, ראוי גם כאן לבחור את שביל הזהב – לא לוותר על אף אחד מהצדדים. גם להיות ביקורתיים וגם לראות את הטוב, להיות מסוגלים לתת לו מקום ומשמעות גם בתוך עולם מאוד לא מושלם.
להוציא רע – להוציא אותו החוצה, לטפל בו, להוציא אותו לאור, על מנת שיוכל להשתנות ולהיעלם. להתבונן נכוחה בעולמנו – לתקן אותו, לראות את כל האור הקיים ולהנכיח את הטוב.
שבת שלום.