נשים רבות חשות שהמסורת היהודית מותירה אותן אילמות וחסרות ייצוג. לא נוכל להתכחש להדרת הנשים מן הזירה הציבורית לאורך דורות רבים, רבים מדי, אבל דומה שבמקרה של האירועים העומדים בבסיסו של חג הפסח, דווקא עיון במקורות המסורתיים, יכול לזרוע אור יקרות על פועלן של נשים יהודיות. קריאה במבט רענן במקורות, המאפשרת לנשים לחזור ולתבוע את המקום הראוי להן, אינה מעשה של תחכום אינטלקטואלי ובוודאי לא של עיקום המקורות. ובה בשעה יש בקריאה כזו אלמנט של גאולה. גאולה של קולות רבים וזכים, והלוא גאולה הוא אחד מהעניינים המרכזיים של חג הפסח.
סיפור גאולת מצרים, התחיל ואף התאפשר בגלל פועלן של מרים ושל בנות דורה. ספר שמות מונע בראשיתו על ידי מעשי האומץ והתושייה של נשים שפעלו מתוך מרי-אזרחי וסירבו לשתף פעולה עם ההוראה האכזרית של פרעה. כאן נביא חמש מסורות כאלה:
א) התורה מספרת שמיילדות העבריות מצילות את חיי התינוקות העבריים. מי היו המיילדות? המילה 'העבריות' יכולה להיקרא כתואר ל'מיילדות'? אכן, לפי מסורות מדרשיות אחדות, פועה ושפרה המיילדות היו יוכבד ומרים או יוכבד ואשת אהרן. אבל נוכל לקרוא את 'למילדות העבריות' גם כצירוף סמיכות – 'למיילדות של העבריות'. לפי קריאה זו, המיילדות שהצילו את ילדי העבריות לא היו בהכרח עבריות. קריאה זו משקפת שיתוף פעולה נשי אמיץ למען בנות עַם-העבדים ונגד פועלו של השליט הרשע, בן-עמן שלהן. הנשים העבריות עצמן אינן חדלות ממאבקן כנגד הגזֵרה בכך שאינן חדלות מפריה ורביה, והלוא חיותן ופריונן של העבריות הם שאיימו כל כך על פרעה.
ב) המדרש מספר שבגלל גזירת פרעה "כל הבן הילוד היארה תשליכהו" (שמות א, כב), גירש עמרם את אשתו יוכבד ופרש מחיי משפחה, ראו זאת כל ישראל וגירשו את נשותיהם. מרים, בתם של עמרם ויוכבד, אינה מהססת להעז פנים כנגד אביה, שמעשה היאוש שלו היה עלול להביא לקיצו של העם והיא אומרת לו: "אבא, גזרתך קשה משל פרעה. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה הרשע, ספק גזרתו קיימת, אבל אתה צדיק וגזרתך מתקיימת". שמע זאת עמרם והחזיר את אשתו וכמוהו עשו כל גברי ישראל (שמות רבה, א). פנייתה של מרים היא פנייה רציונלית של תלמידת חכמים, אביה, ובעקבותיו כל הגברים של אותו הדור, נענים לה.
ג) יוכבד, אם משה, משתפת פעולה במרד השתוּק של המיילדות ומסרבת לציית לדין-המוות על בנה. היא מצפינה אותו בתיבת גומא ומשיטה אותה על פני הנילוס. בעוד שיוכבד חשה שסיימה את מה שתוכל לעשות למען בנה הפעוט, נותרת מרים, שמסרבת להיכנע לשטף האירועים הצפוי מראש, עומדת על המשמרת וממשיכה לעקוב אחרי אחיה שבתיבה: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות א, ד).
ד) בת-פרעה עצמה מסרבת לקחת חלק במזימותיו הרצחניות של אביה. לנוכח התינוק חסר האונים שהנילוס הביא אליה, גוברת בה החמלה האנושית על ההשתייכות המעמדית והלאומית. בת-פרעה נקראה במדרש – בתיה (ע"פ דבה"א ד, יח) ונתפשה במסורת כצדקת ואף כגיורת. מרים דואגת שבשהותו בבית פרעה תיניק יוכבד את משה; החוויות האנושיות הראשונות שינק (באופן מוחשי וסמלי כאחד) יהיו בחיק בית ישראל.
ה) במדרש רב-עוצמה קובע האמורא רב עוירא: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים" (בבלי סוטה יא, ע"ב). הנשים העבריות מתוארות באופן פיוטי כבעלות תושיה ויוזמה – הן פועלות, והקב"ה מסייע בידיהן. הן מבינות שהשיעבוד מאמלל את אישיהן ומוציא מלבם את המחשבה על המשך הדור. מתוך עדינות והתחשבות הן מבשלות להם דגים ומשקות אותם ואף דואגות לרחצם ולסוך אותם, וכשהגברים שבעים ורגועים, הן הרות להם. הקב"ה עוזר לאלה הרוצות לעזור לעמן ומניק את הוולדות. התינוקות, אומר רב עוירא, הם הראשונים המכירים את בוראם-מטיבם בהתגלותו על הים.
אם כן, הן לפי הסיפור בתורה והן על-פי מסורות מדרשיות, הנשים היו יוזמות ופעילות בחלקם של ישראל בגאולת מצרים. לאור כל האמור לעיל, היינו מצפים שמקומן של הנשים בליל-הסדר יהיה מקום של כבוד. כמה מאכזב לגלות שעל-פי המסורת, נדחקו דווקא רגליהן של אלה מהשתתפות פעילה בסדר הפסח.
***
כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרן וּמִרְיָם (מיכה ו, ד)
נשים רבות מבקשות עתה לא רק להשוות חלקן לזה של הגברים, אלא למצוא בשולחן הסדר דרכים לאפיין את תפקידן ואת מקומן בנרטיב הלאומי והמשפחתי. לפניכם מספר מנהגים שהולכים והופכים פופולריים במשפחות רבות. אלו הן רק דוגמות אחדות, שבאות להראות את המחויבות שלנו למסורת אבותינו-אמותינו, לשמירתה ולחידושה:
סמלים חדשים ומשמעים חדשים:
כוס מרים– גביע ובו מים צלולים מצטרף לכוס אליהו, זהו גביעהּ של מרים המסמל את פועלה בסיפור הפסח, ובמיוחד את בארה הניסי של מרים, שלפי המסורת הלך עם ישראל בדרכם במדבר והשקה את העם בצמאונו. לפי המסורת, שב בארה של מרים וצף מדי פעם ומרפא את הטובלים בו (ויקרא רבה, כ"ב, ד),.
תפוז על צלחת הסדר– מנהג זה יודע יותר מהסבר אחד. אחד ההסברים מספר על אישה שפנתה בשאלה לרב ידוע: "מדוע אישה אינה יכולה לשמש כרבָּה?". הרב השיב בחביבות ואמר: "מקומה של אישה כרבָּה, דומה למקומו של תפוז על צלחת הסדר". מאז, נוהגות משפחות רבות להוסיף תפוז לצלחת הסדר…
טקסטים אלטרנטיביים–לנוסח ההגדה המסורתי, הוסיפו בהגדות רבות טקסטים ובהם דגש על מקומן של הנשים במעשה הפסח. לדוגמה: נכתבו כמה נוסחים אלטרנטיביים למדרש על ארבעת הבנים. אחד מהם נמצא בהגדה של תל"ם.
"כמשה מרים ובני ישראל, לך ענו שירה בשמחה רבה…" – בקהילות רבות מאוזכר חלקה של מרים בגאולת מצרים בהוספת שמה לשמו של משה, לא רק בפסח, אלא גם בברכת גאולה הנאמרת בתפילות היומיום. גם בטקס ההבדלה מוזכרת מרים הנביאה בבתים רבים לצדו של אליהו הנביא.
החיאה של סמלים ישנים שנשכחו – המסורת להוסיף מאכל לשולחן הסדר קדם בהרבה למהפכה הפמיניסטית. יעל לוין מצטטת, בעלון "קולך" 3, את ר' אלעזר מוורמיזא (אשכנז, המאה הי"ג) שהסביר שהביצה והזרוע בקערת הסדר עומדים כנגד שני המנהיגים משה ואהרן; וכן אמר שיש המוסיפים מאכל שלישי והוא דג, סמל לפריון ואולי גם זכר לנשים שבישלו דגים לבני זוגן במצרים.
סמלים ישנים ומשמעים חדשים – לשונות הגאולה והפדות הזרוּעות לאורך ההגדה, נאמרות בתקווה לעידן של חרות לָכל. בעוד שבכמה הגדות אשכנזיות עתיקות מובא ציור של אב הסדר המצביע על אשתו ואומר: "מרור זה", כהתבדחות גברית פרטית, הגדות חדשות מבקשות דווקא להדגיש את המרורים שהיו לא אחת מנת חלקן של נשים לאורך ההיסטוריה.
***
זכינו לחיות בדור שבו נשים רשאיות להשמיע קולן באומר ובדברים, שבו זכויותיהן, ולוּ זכויותיהן הפורמליות – שוות. אבל אל לנו לשכוח שהמאבק על שיוויון ערך האדם, ובכלל זה על שיוויון האישה – עודו מתנהל. בחג זה נביע שוב את מחויבותנו לקדש את צלם האלהים בעולמו, זכר ונקבה.
הרבה דר' דליה שרה מרקס מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים ונמצאת השנה בבית המדרש ע"ש אברהם גייגר בפודסדם ע"י ברלין, גרמניה