ישנם פצעים שאינם נראים לעין. אין להם חבישה, לא גבס ולא תחבושת.
הם שוכנים עמוק בנפש – מצטברים שם עם כל כאב שלא קיבל מילים, עם כל פחד שנותר חסר מענה, עם כל אובדן שנותר יתום ממחווה של נחמה.
פצעים כאלה פוגשים אותנו בבתים, בצמתים, בשתיקות שבין מילה למילה. פצעים כאלה אנו נושאים כחברה, כעם, כיחידים שעברו תקופות של טלטלה – מלחמות, שכול, פיגועים, הפגנות אלימות, קולות שנחנקו ולא נשמעו.
בימים כאלה, כשישראל כואבת – ברחובות ובבתים, בלבבות ובקבוצות – פרשת מצורע נשמעת כמעט מהדהדת. לא משום שהיא מדברת על מחלה – אלא משום שהיא מדברת על ריפוי.
"וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ" (ויקרא י"ד, 3) – כך פותחת התורה את טקס השיבה לחיים.
ולא במקרה היא איננה כותבת "הנגע נרפא", אלא: "נרפא הנגע מן הצרוע".
המהפך איננו חיצוני – אלא פנימי. הריפוי אינו רק בעור – הוא בנפש. הפצע אולי נותר, אך האדם כבר אחר. משהו בתוכו התהפך, התהדק מחדש.
החתם סופר מבקש אותנו לקרוא זאת כך: עוונותיו של הצרוע נהפכו לזכויות. מגע הכאב הוליד עומק, והמקום השבור נעשה שער.
מי שעבר אירוע קשה וטראומטי יודע: לא חוזרים “להיות מי שהייתי”. הפציעה אולי שוככת, הנפש נרגעת וחוסרים לשגרה, אבל הזיכרון נשאר. המציאות משתנה – ולא תמיד נראית אותו דבר לאדם שנושא אותה.
החיים אחרי הפצע אינם חזרה לאחור – אלא תנועה קדימה – תנועה עדינה יותר. זהירה. קשובה. אחרת. אנחנו משתנים. והתורה מלמדת: אפשר לשוב. אפשר להחלים, גם אם לעולם נישא את הצלקת. אפשר להשתחרר, גם אם הלב עוד נושא ריחוק. אפשר להיטהר, גם אם איננו תמימים.
כיצד זה קורה?
"זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טׇהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ׃ וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי־צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃ וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְשָׁחַ֖ט אֶת־הַצִּפּ֣וֹר הָאֶחָ֑ת אֶל־כְּלִי־חֶ֖רֶשׂ עַל־מַ֥יִם חַיִּֽים׃ אֶת־הַצִּפֹּ֤ר הַֽחַיָּה֙ יִקַּ֣ח אֹתָ֔הּ וְאֶת־עֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וְאֶת־שְׁנִ֥י הַתּוֹלַ֖עַת וְאֶת־הָאֵזֹ֑ב וְטָבַ֨ל אוֹתָ֜ם וְאֵ֣ת ׀ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחֻטָ֔ה עַ֖ל הַמַּ֥יִם הַֽחַיִּֽים׃ וְהִזָּ֗ה עַ֧ל הַמִּטַּהֵ֛ר מִן־הַצָּרַ֖עַת שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִ֣הֲר֔וֹ וְשִׁלַּ֛ח אֶת־הַצִּפֹּ֥ר הַֽחַיָּ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃" (ויקרא י"ד 7-4)
הכהן – שליח החברה – יוצא אל מחוץ למחנה. הוא איננו מחכה שהצרוע יחזור, אלא פוסע לקראתו, אל מרחב הפצע. הריפוי אינו רק אישי – הוא גם ציבורי. אחריות החברה היא לראות את מי שנותר בחוץ, את מי שהודר, הושתק, הוזנח. באחריות מנהיגות ומנהיגי החברה – על כל רבדיה, לחפש באופן פעיל את מי שכואב, שפצוע בגוף ובנפש, את מי שמרגיש שחייו מתנהלים בשולי החברה – ולפעול לריפוי ולחזרה.
טקס הריפוי העתיק נראה על פניו זר ומנוכר, אך למעשה הוא מכיל סמליות עדינה – שתי ציפורים חיות נלקחות לטקס– אחת נשחטת, והאחרת משתחררת לשדה.
עץ ארז – המסמל גאווה, יחד עם האזוב המסמל פשטות – כולם נטבלים יחד בדם ובמים חיים.
זו פעולה טקסית עמוקה, שמביעה את מה שלפעמים המילים אינן יודעות לומר: שינוי תמיד כולל אובדן. תמיד. אחת הציפורים נותרת מאחור – מותה מסמן את מה שכבר לא יוכל לחזור.
והשנייה – היא נושאת עמה את זכר האובדן – ויוצאת לחופשי.
כך גם הנפש הפצועה: חלק ממנה נסגר לעד, אך חלק אחר מגלה פתאום את האפשרות לחיות אחרת. לא להתכחש לכאב – אלא לשאת אותו, לצמוח ממנו, ללמוד ללכת איתו בשדה פתוח.
החברה הישראלית מצויה בשבר. לא רק ברמה הפוליטית – אלא ברקמת הנפש שלה. בין קהילות, בין מגזרים, בין אידיאולוגיות – נפתחו ונקרעו תהומות. ובתהומות הללו שוכנים גם פצעי עבר: קול שלא נשמע, טראומה שלא טופלה, כאב שלא קיבל שם. מי יֵצא אל מחוץ למחנה לראות את הפצועים? מי ישלח את הציפור החיה לשדה?
אם נבקש באמת ריפוי – לא נוכל להסתפק ברטוריקה או בסיסמאות. נצטרך לצאת החוצה. לשמוע. להקשיב.
להסכים להיות עדים לפצע של האחר – בלי לשפוט, בלי להסביר, בלי לבטל.
ואז, אולי, נוכל גם אנחנו, כל אחת ואחד מאיתנו – לשחרר את ציפור הנפש לשדה.
לשחרר את מה שכבר איננו משרת אותנו: הפחד, השנאה, החשד, ההתגוננות.
ולשלוח אל האופק את התקווה, את האפשרות לשוב אל החיים, לא מתוך שכחה – אלא מתוך זיכרון אוהב.
שבת שלום