בכך תמה תקופת בית ראשון, אולם עפ"י המסורת אירועים נוספים נקשרו ביום זה, ט' באב. לא רק חורבן בית שני אלא אף חטא המרגלים, גירוש יהודי ספרד, חיסול גטו ורשה ועוד.
אנחנו עומדים, אם כן, בתקופה שבין י"ז בתמוז לבין תשעה באב, תקופה שחז"ל קראו לה "בין המצרים", עפ"י פסוק ג' בפרק א' במגילת איכה, מגילת הקינות הנקראת ב – ט' באב:
"גלתה יהודה מעיני ומרוב עבודה
היא ישבה בגויים
לא מצאה מנוח
כל רודפיה השיגוה בין המצרים".
מי"ז בתמוז ועד ראש השנה, במשך עשרה שבועות, משתנה אופיין של ההפטרות. עד לפני שבוע קראנו כמעט בכל שבת הפטרה שהייתה קשורה בדרך זו או אחרת לפרשת השבוע.
אולם, מכאן ולהבא ההפטרות קשורות לזמן בו אנו עומדים – שלוש הפטרות של פורענות עד ט' באב, שבע הפטרות נחמה עד ראש השנה. את הראשונה משלוש הפטרות הפורענות, הפטרת השבת שאחרי י"ז בתמוז, נקרא בשבת הקרובה: דבריו של ירמיהו הנביא בפרק א' ותחילת פרק ב', פסוקים בהם ירמיהו מקבל על עצמו לנבא לעם בשם ה' ונושא את הראשונה מבין נבואות התוכחה והחורבן שלו.
לא מיד מקבל על עצמו ירמיהו את השליחות. כמשה, כעמוס, כיונה – גם הוא לא חפץ בה. וכך הוא אומר: "אהה ה' אלוהים, הנה לא ידעתי דבר, כי נער אנכי." מילים העשויות להתפרש כפשוטן, והן מעידות על גיל צעיר או חוסר ניסיון.
אולם, החוקרת פרופ' נחמיה ליבוביץ' מפנה את תשומת לבנו לכך שחז"ל ברגישותם שמים לב לא רק לדבריו של ירמיהו, אלא גם לדברי התשובה של אלוהים: לא רק "אל תאמר נער אנוכי" אלא גם – "אל תירא מפניהם כי איתך אני להצילך" (ילקוט שמעוני ירמיהו, רמז רס"ב) .
ירמיהו אינו רוצה בשליחות, מפני שהוא חושש מתגובת העם. ואכן, תגובת העם בוא תבוא – ירמיהו ימצא עצמו מושפל, נרדף, נשפט, כמעט מוצא להורג – בגלל נבואתו.
ממש כדברים הכתובים במגילת איכה, גם הוא לא ימצא מנוח. גם רודפיו שלו, של הנביא, ישיגוהו בין המצרים. מילה מיוחדת "מנוח". לא מנוחה, לא נוחות "מנוח". מילה זו משקפת גם תחושת שלווה וגם מקום בטוח. לא זה ולא זה יהיו לו, לירמיהו. לא בית, לא משפחה, לא אהבה, לא חברים.
לכן מתאים כל כך ירמיהו לפתוח את ההפטרות המיוחדות של תקופת בין-המצרים, המשחזרת את התערערות העם והידרדרותו, עם המחפש לו מאז ועד עתה – מנוח.
דמותו של ירמיהו היא דמות מופלאה, נהדרת, מורכבת. הוא לא מפסיק לסבול מדברי נבואה שנשלח לומר בשם האל, אבל הוא אידיאליסט, איש אמיתי של שליחות ואיש של שליחות אמיתית.
בפרק כ' בספרו הוא יאמר:
"פתיתני ה' ואפת, חזקתני ותוכל, הייתי לשחוק כל היום, כולו לועג לי." ועוד – "היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום."
ואז, בלהט –
"ואמרתי לא אזכרנו [את האלוהים] ולא אדבר עוד בשמו"! אבל הוא איננו יכול, איננו יכול.
מפני שדבר ה' "היה בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותי".
גם הדילמה הזו, חוסר הרצון להתנבא מפני שהדבר גורם לו סבל, מול חוסר היכולת, הפיזית כמעט, שלא להתנבא מפני שזהו הדבר הנכון לעשות, גם זה איננו נותן לו מנוח.
תקופת בין המצרים היא תקופה של חשבון נפש חברתי, המודגשת באמצעות מנהגיה, מנהג אבלות – שלא להסתפר, שלא להינשא, שלא לקנות בגדים חדשים.
ואם בחשבון נפש חברתי וציבורי אנחנו עוסקים, הנה דמותו של ירמיהו נותנת לנו תקווה. מפני שירמיהו, כעם ישראל כולו, חסר מנוח. אולם הנביא ירמיהו, בגדולתו, איננו נותן לייאוש לאכל את נשמתו.
הוא ממשיך בדרכו מתוך אמונה באל, בדרך, בעצמו. הוא מלמד אותנו שמצוקה לא בהכרח מובילה לחוסר אונים, להרמת ידיים, לייאוש. אלא להפך – ללהט של עשייה ותקווה.
מי ייתן ונזכה גם אנו להאמין בכל הכוח, בלהט שיהיה כאש בוערת בעצמותינו.
מי ייתן ותקופות קשות, אישיות, תנועתיות ולאומיות, לא ירפו את ידינו ויהיו לנו הכוחות לראות בהן אתגר, ובמעשינו – שליחות.
וברגעים קשים נוכל לשוב למילים אחרות, המילים היפות של ירמיהו פרק ל"א, הנקראות ביומו השני של ראש השנה – "עוד אבנך ונבנית…כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו…ונהרו אל טוב ה'…והייתה נפשם כגן רווה ולא יוסיפו לדאבה עוד".
שבת שלום!