ראשית ענין הנדרים.
מעמדה האישי של אשה בעיניני נדר שהיא נודרת או שבועה שהיא נשבעת הוא, על פי התורה, כזה שתקפותו תלויה בבעלה או באביה. כשהם שומעים את הנדר או השבועה הם יכולים להפר אותם ולבטלם או להימנע מתגובה, ואז הנדר מאושר ותקף. למעשה, כוחו של הבעל בהפרת נדרים קטן יותר מכוחו של האב, כיון שהבעל יכול להפר את נדרי-אשתו רק כשהם קשורים לעינוי הנפש או לדברים שבינו לבינה.
הענין האחרון המוזכר בנושא זה קשור למקרה שבעל שמע את נדרי-אשתו ולא הפר אותם (בדיבורו) -במקרה כזה הרי שהיא חייבת לקיים את נדריה. "אם הפר יפר אותם אחרי שומעו ונשא את עווֹנה" (במדבר ל טז). כלומר, אם בכל זאת יפר הבעל את נדריה אחרי שומעו ושתיקתו, וכתוצאה מהפרה זו לא תקיים האשה את שנדרה, ישא הבעל את העוון וה' יסלח לה.
סמוך למילים אלה (רק משפט מסכם ללא תוכן חוקי מפריד בין שני העניינים ) מובא העניין הבא:
"וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני-ישראל מאת המִדיָנים, אַחַר תאסף אל עמיך" (שם לא ב).
חכמים שאלו מה אפשר ללמוד מסמיכות פרשיות זו? אוסיף אני ואשאל: מה חשוב כל כך במלחמה במדין, שללא מימושה לא יכול משה לעזוב את העולם הזה?
על הפרת הנדר המאוחרת בידי הבעל אומר רש"י: "ונשא את עווֹנה- הוא מוכנס תחתיה: למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו, הוא נכנס תחתיו לכל עֹנשין". הוא הופך בכך את המקרה הספציפי לדוגמה לכלל הנוהג בכל עת שאדם גורם תקלה לחברו. הרמב"ן מפרש את הסיבה לכך שהבעל נושא בעוון אשתו בכך שהאישה אינה יודעת שהפרה זו של הבעל אין בה ממש; הרי ביום שומעו כבר הקים את נדריה. משום כך אמרה התורה שהבעל ישא עוונה, כאילו הוא עצמו נדר וחילל את נידרו. אבל אם האשה יודעת כל זאת ובכל זאת לא קיימה את נדרה, אין היא נקייה מעונש.
אם ניישם תובנה זו של רש"י על הציווי ל"נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים", נראה שגם המדיינים (והמואבים) גרמו בכוונה תחילה, לאחר שלא צלח בידי בלעם לקלל את ישראל, תקלה גדולה לעם ישראל שעלתה לו בעשרים וארבעה אלף הרוגים. מובן שבני ישראל עצמם אינם נקיים מאחריות, ועל כן באה עליהם התוצאה הנוראה של בחירתם ליפול בפח שנטמן להם, כאילו אין במעשה כל רע. אבל אחריותם של בני ישראל, אין משמעה בשום אופן שהגורם לתקלה פטור מאחריותו.
החשבון בין ישראל למואב אינו מענייננו כאן. בהקשרה של סמיכות הפרשות שאנו מבקשים לפרש, חשוב הוא שעד כה לא נשאו המדיינים כלל בתוצאות מעשיהם החמורים.
משה חייב לגרום לכך שהם ישאו בתוצאות מעשים אלה ושעשיית הדין לא רק תיעשה אלא גם תיראה בעולם. הוא מבין שהמדובר הוא בצו עקרוני-רוחני, שאינו מתמצה במלחמה עצמה. לכן, במוסרו לעם את הציווי ששמע מה', הוא משנה את ניסוחם של הדברים בנקודה מכרעת:
"וידבר משה אל העם לאמר: החלצו מאיתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין, לתת נקמת ה' במדיָן" (שם לא ג). הוא מדבר על נקמת האל בעוד הציווי האלוהי שקיבל התייחס ל"נקמת בני-ישראל".
משימתו האחרונה של משה, לפני הסתלקותו מן העולם, היא לא להשאיר 'גורם תקלה' כה מתוחכם וכה מסוכן ללא תגובה מאת ה'.
אלהים מתכוון שבני האדם יתקנו את העולם בתיקון עצמם מבחינת המודעות והמוסריות. אין עניינו בפולחנים המספקים את היצר ואינם מקדמים את האדם ואת האנושות למקום חדש וטוב יותר. המלחמה בגורם התקלה, הפיתוי והחטא, היא זו שאנו מצווים בה כשם שמשה היה מצווה שלא להסתלק מן העולם עד שהמדיינים יישאו עוונם כדרך כל מי שהוא גורם תקלה לחברו.
במאבק (כביכול) בין פרעה לה' נגמר העימות במלים: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (שמות יד ל). כאן היה חסר סוף כזה. פה החוצפה כלפי שמייא עברה כל גבול. שהרי, משנוכחו המדיינים בכשלונו של בלעם לקלל, הם רצו לעקוף את ה', למצוא פירצה בהגנתו ולפגוע בכל זאת בישראל.
הדבר עלה בידם, שכן האדם, והוא לבדו, יכול גם יכול להסיר מעליו את הגנת ה' עליו. המדיינים 'התקילו' אותם ובני ישראל נפלו בפח שנטמן להם. בפולחן בעל פעור התנהג עם ישראל כאילו לא היו כלל יציאת מצרים ומעמד הר סיני ומן שיורד כל יום מן השמיים ועמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה והמשכן עם ארון הברית בלב המחנה. מבחנו האמיתי של אדם אינו האם הוא נשאר בחיים; מבחנו הוא האם אמונתו נפגמת או לא; האם הוא נשאר בגן-העדן או מגרש עצמו ממנו. עד כמה קל לנו לשכוח את הליווי האלוהי בחיינו, לקחת את כל המתרחש בחיינו כמובן מאליו ולחגוג כאילו הכול רק בשר ודם וצרכים חומריים.
לומדי התורה, היום ובכל דור ודור, צריכים להבין ולדעת, שעל כל מעשה יבוא הקב"ה חשבון עמנו, בטוב ובסבל. כל מעשה יוצר תגובה (קרמה בלשון ההודים). משה, שליח ה' חייב להשלים במדבר את התגובה האלוהית למשולש – מואב(בלעם), בני-ישראל, המדיינים – ואז יוכל לעזוב. גם בגן עדן היה לנו משולש – האיש, האשה, הנחש – וכל אחד נשא בתוצאת בחירתו. הנחש, גורם התקלה, יחד עם הבוחרים ליפול בה.
מה שקרה במדבר, לפני הכניסה לארץ, הוא בבחינת מראה כיצד מנהיג הקב"ה את עולמו. שפיכות הדמים שהתורה מצווה עליה אינה בשום אופן המלצה לנו לצאת ולהלחם באמת. היא מבקשת ללמדנו, על דרך האנאלוגיה, שאנו מצווים למחוק ולעקור מן השורש כל תופעה המפריעה לתיקון עולם. היא מציבה תמרור-אזהרה מפורש, שדבר אינו עובר בלא תגובה. זו תבוא גם על ראשו של מי שגורם תקלה לחברו וסובר שהוא בסדר, שהרי חברו הוא האחראי למעשיו. בתחילת דרכו נצטווה משה לפדות את ישראל ממצרים הפיזית. לאורך כל חייו הוא היה מצוּוה להוציאנו מ'מצרים תודעתית', מעבדות לחומר בלבד; דרכו, שהמלחמה האחרונה במדיין מסמלת אותה, מבקשת להביא למימוש חזונו של הנביא ישעיהו (ב יא) "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".