כמדי שנה, פרשות מטות-מסעי מלוות אותנו אל תוך חודש מנחם-אב. ניפרד מספר "במדבר" ונכנס אל חומש "דברים", ניפרד מחודש תמוז וניכנס אל השלב האחרון של בין-המצרים, אל תשעת הימים שסיומם ט' באב.
וכמו פרשות אחרות בספר "במדבר", פרשות מטות-מסעי מלקטות יחד חוקים וסיפורים שאינם מתחברים זה לזה בחיבור טבעי וישיר. הרוצה לחברם יחד שומע, כנראה מתוך עצמו, קריאת "דורשנו!". כמו בפרשות, גם בדברים הבאים יש לקט מחשבות ורמזים.
מצוות קיום הנדרים, מלחמת הנקמה במדיין, חלוקת השלל, בקשתם של שבטי ראובן, גד וחצי המנשה להישאר באזורי המקנה שממזרח לירדן והשיחה המתפתחת בינם לבין משה הכועס והנעלב – עד כאן פרשת מטות. רשימת מסעות בני ישראל במדבר ותחנותיהם מיציאתם ועד הגיעם אל הירדן, מצוות הורשת יושבי הארץ ואיבוד אליליהם, הגדרת גבולות הארץ ושמות נשיאי השבטים, נחלות הלויים, ערי המקלט ודיני הרוצח הרשאי להימלט אליהן, ערעור ראשי משפחת גלעד על תקנת בנות צלפחד וההסכמה החדשה אשר הובילה לחתונתן – עד כאן פרשת מסעי. "אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד-משה אל-בני ישראל, בערבות מואב על ירדן ירחו". — חזק, חזק ונתחזק!
יש הרבה הפרדות בפרשות מטות-מסעי. הן נפתחות בדין אשר מפריד בין גברים לנשים – "איש כי ידר נדר… ואשה כי תדר נדר" – ומסתיימות בהכפפת רצון הנשים לשיקולי הגברים – "וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו… כן עשו בנות צלפחד… ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן". יש בהן "אנחנו", בני-ישראל, ו"הם": מדיין ויושבי הארץ, שבטי מזרח הירדן והשבטים שייכנסו לכנען, הלויים לעומת שאר העם. יש בהן שופכי דם במלחמה ושופכי דם בשגגה. ויש בהן רשימות: המסעות והתחנות, גבולות ונשיאים.
ממש בפתח רשימת המסעות מופיעים הפסוקים הבאים: אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם: וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם: וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת: (במדבר ל"ג, 1-5)
היציאה לדרך החלה לפני ארבעים שנה. יש נקודת התחלה, מקום שהיה בית ונעזב, רגע של פרידה ויציאה לדרך חדשה. אבל נקודת ההתחלה ההיא, שעבורנו היא חג, היא גם רגע נורא למצרים. המלים כאן חזקות, נוקבות, לא מייפות, לא חוגגות את עצמנו. הן גם לא מתנצלות ולא מסתירות שהיציאה לא הייתה מתאפשרת ללא הכאת המצרים. אבל חגיגת החירות שלנו לא הופכת את הכרח מכת הבכורות לקלה או לדבר שאפשר להתעלם ממנו כשאנו מספרים את מסעותינו שלנו. נקודת המבט שלנו עוברת, ולו לרגע, אל המצרים הקוברים את בכוריהם, אל משפחות מצריות המבכות את ילדיהן. נוכל לומר – זה רק משפט אחד ומיד אנחנו ממשיכים לדרכנו, במסענו, בסיפורנו. נוכל לומר – את המשפט הזה אפשר לקרוא בציניות, ברשעות, בשמחה לאיידם של המצרים. אולי. אבל המשפט כתוב שם, חקוק בנדודינו שלנו, המצרים המקברים הם חלק מהסיפור שאנו מספרים על הדרך שעשינו מרעמסס אל כנען. אנחנו בוחרים אם לצמצם את נוכחותו וכוונתו או לתת לו מקום של משמעות, תובנה ומסר למסעותינו הבאים.
ומהאויב המקבר את בניו אל משה הקובר את אחיו – לקראת סוף רשימת המסעות מופיעה קבורה נוספת, קבורת אהרון הכהן הגדול: וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר: (במדבר ל"ג 38-39)
בפרשת "חקת" קראנו את סיפור מותו של אהרון במלואו (במדבר כ' 22-29). כיצד עלו שלושה אל ההר – משה, אהרון ואלעזר בנו – וירדו מן ההר שניים – משה ואלעזר הלבוש בבגדי אביו הכהן הגדול. מסע המתחיל בקבורת בנים בכורים מסתיים בקבורת האח הבכור, אלא שהפעם בשיבה טובה, בפרידה מופלאה, באבל שלם של עם שלם.
יום פטירת אהרון הכהן הוא ראש חודש אב, האחד לחודש החמישי. משמת אהרון ונכנס אב ממעטים בשמחה, אך זוהי עצבות שיש בה הבנה, השלמה, שמחה על הטוב המלא שנצבר לאורך מאה עשרים ושלוש שנות חיים של אהבת שלום ורדיפת שלום. האחים נפרדים זה מזה אחרי ארבעים שנות הנהגה משותפת שידעה גם משברים ותיקון. האב השכול מוריש לבנו את התפקיד והשליחות ויודע כי יש תקוה גם לאחריתו.
אהרון לא נכנס לארץ כנען. גם משה לא ייכנס. בספר דברים הבא עלינו לטובה יתאמץ משה להנחיל לעם שנולד לאורך המדבר את כל שיידרש להם בבואם אל הארץ. הם זקוקים לא רק לנשיאים ולגבולות הארץ, הם זקוקים גם לתחנות שהיו בדרך, לסיפור שבנה אותם לאורכה. סיפור שאינו משמיט את מצרים המקברים את בניהם, סיפור שאינו שוכח את המנהיג שביקש שלום. מי שישכח אותם לא ינחל את הארץ.
ואתגר החברה המפרידה בין נשים לגברים עוד נתון לפתחנו, בתחילת ובסוף הפרשה, עדיין ניצב עלינו, גם בכיכר העיר.
שבת שלום