דברים דומים במהותם ובצלילם נאמרים על ידי חכמי המדרש התלמודי בפרשותינו על פניית חלק מהנוער למשה בבקשה להשתחרר מהשרות הצבאי: "ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה…..אם מצאנו חן בעיניך, יותן את הארץ הזאת (עבר הירדן-ממלכת ירדן דהיום) לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן (לכוון מערב – ארץ ישראל)" (במדבר לב, ב).
תשובתו של משה לא איחרה לבוא, באופן תקיף ושאינו משתמע לשתי פנים: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" (שם, ו). בהמשך מכנה משה את בקשתם והתנהגותם "בקשת אנשים חטאים" (שם, 14).
ההתנהלות של המבקשים הינה תרבות מושרשת בקרבם לדורותם. גם אבותיהם היו אלו אשר ביקרו בארץ וחטאו בחטא המרגלים. לכן מייחס משה את אותה השתמטות, את אי הרצון ליטול חלק, את אי הרצון להיות שותפים, למשהו מוטבע במחשבתם ובהתנהגותם ולא מהיום, אלא דרך קבועה, ולכן זו תרבות אנשים חטאים.
הפשרה שאליה מגיע משה עם בני גד וראובן בהמשך מעידה על פחד, חשש, אי רצון להיות מעורבים ושותפים עד הסוף, למרות עזרתם והשארת הטף והנשים מאחור. השאלה הנשאלת מה גרם לשבטים אלו להתנהגות שאפשר לכנותה כפוחזת משהו, שהכתוב לא מציין ביחס לשבטים אחרים?
האם תלאות המסע הארוך נותנות את אותותיהן? או אולי אנו נתקלים ברפיסות כל שהיא של האנשים ביחס להשגת המטרה? משה, כמנהיג, נתקל שוב בבעיה אותה לא צפה: הרצון להשתמט ולא להתנדב. אמנם בני גד וראובן חזרו ולקחו חלק במטלה לאחר שהשאירו את בני משפחותיהם מאחור, אך זהו פתרון חלקי ובעייתי משהו. משום שבני ראובן וגד העדיפו בכל מקרה את עבר הירדן על פני הארץ המובטחת.
מדרש רבה אומר כאן ומציין "כן אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו ממונם לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם".
בנושא זה אין חדש תחת השמש. החברה הישראלית כיום לא אחת משלמת על העמדת נושאים קנייניים מול נושאים ערכיים, ובודאי מול התנהלות משתמטת.
מול בני ראובן וגד עומדות בסיומה של הפרשה בנות צלפחד. בפרשה קודמת נקבע כי הן יורשות בפרשה הנוכחית נוסף תנאי, הן חייבות להגביל עצמן ולהקים משפחה רק עם בני השבט שלהם-מנשה. המוטיבציה של בנות צלפחד הרוצות לנחול וגם הדבקות בארצן היא כזאת שהן ממלאות את התנאי הנוסף יורשות את נחלתן ונישאות לבני דודיהן.