בתחילת פרשת מטות, אותה קראנו הבוקר, נאמר:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל–רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' […]וְאִשָּׁה, כִּי–תִדֹּר נֶדֶר לַה’ […] ה וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת–נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל–נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ; וְקָמוּ כָּל–נְדָרֶיהָ, וְכָל–אִסָּר אֲשֶׁר–אָסְרָה עַל–נַפְשָׁהּ יָקוּם. וְאִם–הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל–נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ–אֲשֶׁר–אָסְרָה עַל–נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם. […] וְאִם–הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ […]וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ: וְקָמוּ נְדָרֶיהָ, וֶאֱסָרֶהָ–אֲשֶׁר–אָסְרָה–עַל–נַפְשָׁהּ – יָקֻמוּ. וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ, וְהֵפֵר אֶת–נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל–נַפְשָׁהּ […] . (במדבר, ל', 11-2)
משמעותן של מילים אלה היא, שאם אישה נודרת נדר, יש לאביה, ואחר כך לבן זוגה, זכות להפר את נִדרה ולבטל אותו. במילים אחרות – ניתנת להם הזכות להשתיק את קולה.
מה ניתן ללמוד מזכותו של האיש להפר את נדריה של האישה, או מתיאור של חֶברה שבה הגבר יכול לנדור נדרים המונעים מהאישה לעשות את רצונה? ייתכן שנוכל להבין מכאן שהאישה נתפשת כשלוחה של הגבר שהיא נתונה לאחריותו – אביה, ואחר כך האיש לו היא נישאת. אין לה קיום בפני עצמה ורצונותיה מכובדים או לא מכובדים על פי הגברים, שלשליטתם היא נתונה.
למרבה הצער, גם סיומה של פרשת מטות-מסעי וסיום ספר במדבר כולו עוסק בתפישת האישה כשלוחה של בעלה. הישגן המרשים של בנות צלפחד לקבל נחלה למרות שאין להן אב או אחים, השג שלמדנו עליו בשבוע שעבר בפרשת פנחס, מתגמד כאשר הן נתבעות להינשא לבני דודיהן משבט מנשה, על מנת שלא תקטן נחלת בני השבט.
חברה שאיננה שוויונית, חברה בה קיימים שולטים ונשלטים – גברים ונשים, מעמדות, עמים – מעודדת ניצול של החזק את החלש. ומסתבר שהחברה שלנו, הנגועה עדיין, למרבה הצער, באלימות וניצול, איננה שוויונית. לא מספיק. עדיין לא.
אבל בחברה הזו נוכל אנחנו להתברך במאבק שלנו לשוויון: שוויון ערך האדם באשר הוא או היא – אדם. אנחנו נאבקים ונאבקות במישור החברתי, הכלכלי, המוסרי.
בשלושת השבועות של בין המיצרים ובעודנו מתקרבים לתשעה באב, נזכור כי על פי המסורת חרב הבית הראשון בגלל עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, והבית השני חרב בגלל שנאת חינם. נזכור, ונעשה כל שביכולתנו שלא לחזור על טעויות העבר. כולנו בני ובנות אדם. שווים ושוות. ומוכרחים, פשוט מוכרחים, למצוא דרך לתת מקום לכולם.
אני רוצה לסיים בקטע מתוך שירה של תרצה אתר, "מערבה מכאן". בימים של סערות גדולות, ימי מלחמה וחרדה, טיול פשוט ורגוע יחד הוא מרפא לנפש. וכך היא כותבת:
כְּשֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד, יֵשׁ לָצֵאת לְטַיֵּל
עִם אַרְנָק. מִטְרִיָּה. כְּפָפָה. מַקֵּל.
לַעֲקֹף אוֹתִיּוֹת וְאוֹתוֹת בְּלָבָן
לַחֲצוֹת שְׁבִילֵי חָצָץ, לְסַלְסֵל תִּימְרַת עָשָׁן
זְעִירָה. וְלָשׁוּב לַמִּפְתָּן
הַמֻּכָּר וְהַחַם
מִן הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר שׁוֹקַעַת
לָשֶׁבֶת שָׁם רֶגַע, שְׁנֵי בְּנֵי־אָדָם
וּלְטַפֵּס לְמַעְלָה — צַעַד צַעַד
אַחַר כָּךְ אֶפְשָׁר לִכְתֹּב עַל זֶה
סִימְפוֹנְיָה מְשַׁגַּעַת.
ריבוי הקולות מעשיר אותנו, מקדם ומפתח את עולמנו ותרבותנו. יחד אנחנו יוצרים סימפוניה משגעת.
שבת שלום!