מלחמות כבר לא קורות בקיץ, והנה עם השקט בגבולות מתפנה מקום למאבקים פנימיים– מאבקים על אופי המדינה, על שכר העובדים הסוציאליים, הרופאים, והשיא במוצאי שבת האחרונה– מאבק הדיור.
התקשורת מנסה למתג את מחאת הדיור באופנים שונים – חלק רואים בה מחאת המפונקים, אבל בצד האופטימי, שם אנחנו נמצאים, אפשר לראות בה מאבק רחב יותר שמעלה לפני השטח את מצוקת המעמד הבינוני והחברה בכלל, והקושי היומיומי בו חיים אנחנו, האנשים ה'רגילים' בארץ.
יש לנו ארץ קטנה, והנדל"ן כאן תמיד היה יקר המציאות. כדי למנוע מריבות ומחלוקות, נקטו כבר בתנ"ך בשיטת ההגרלה בעניין חלוקת קרקעות. כך מספרת לנו פרשת מסעי. מיד אחרי שמשה מתאר את הדרך הארוכה שבני ישראל עברו במדבר, הוא גם מספר להם מה יהיה בעתיד, אחרי שיכבשו את הארץ ויעברו לגור בה (במדבר לג, נד): "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ".
משה מורה לחלק את הקרקע בארץ באמצעות הגרלה. מפרשי התורה נחלקו בשאלה אם ההגרלה הייתה על-פי שבט, או גם על-פי משפחה. ההבדל בין שבט ומשפחה בהקשר הזה, הוא הבדל מהותי. בעוד המשפחה היא יחידה כלכלית, בה יש ערבות הדדית ושותפות בהוצאות ובהכנסות, הרי שהשבט הוא היחידה הפוליטית. האם התורה מורה לנו לחלק את המשאב החשוב ביותר, בוודאי בחברה חקלאית, את האדמה, רק לפי כוח הזרוע, הכוח הפוליטי של השבט, או גם לפי צרכים כלכליים של הפרט, מתוך חתירה לשוויון בין יחידים .
מה שלא הייתה החלוקה, הרי שהתוצאה שלה בתקופת התנ"ך לא אופיינה תמיד בשוויוניות רבה מזו שאנחנו מכירים היום. ספר נביאים משקף את ההבדלים האדירים בין עני לעשיר גם בתקופה הזו, ומלא הצהרות על החובה של אלה שיש להם להושיט יד ועזרה לאלה שאין להם, כמו שאמר ישעיה (נח, ז), "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם!" כנראה, שגם אז היו רעבים וחסרי בית.
בחברה השבטית והמחנאית של היום, אנחנו מבקשים שנראה, שפתוחה בפנינו האפשרות לבחור בין שתי שיטות החלוקה. חלוקה פוליטית כוחנית, בה הרוב והכוח מכריע, או חלוקה היורדת לפרטים, לרמת השטח, למשפחה ולאדם, בודקת מה צרכיו ומעניקה לו הזדמנות ומשאבים הדרושים לו לקיום בכבוד. שתי השיטות הן דמוקרטיות, לכאורה, ויש בהן התחשבות בכוח הרוב, אולם בחלוקה השבטית בלבד, אין הבטחה למינימום של קיום בכבוד לכל אדם. במשטר דמוקרטי, שהוא לא דמוקרטיה פורמאלית בלבד, חייב להיות שילוב בין שיטות חלוקה אלה. אי אפשר – ולא רצוי – להתעלם מהכוח ומההון, אבל חייבים להתחשב גם באדם ברחוב.
הרב יצחק ב"ר יהודה אברבנאל, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-16, גרס, שבפרשת מסעי יש הוראה פרקטית שהשבט הרב מקבל יותר קרקע, "אבל לעתיד לבוא רצה הקדוש ברוך הוא שלא יהיה כן אלא שכל השבטים ינחלו חלקים שווים בין שיהיה רב אוכלוסין או מעט…שיעשו בכל ארץ ישראל ממזרח למערב רצועות שוות בארכן ורוחבם כמספר השבטים וכל אחד מהם יטול רצועה מהן בשווה זה לזה…". עד שנגיע ל'עתיד לבוא", למנוחה ולנחלה, אז יתקיים שוויון מוחלט שכזה ללא צורך בריבים ומחלוקות, רצוי שנבחן מחדש את החלוקות וההגרלות שאנחנו עושים היום.
בפרקי אבות (ה, י) כתוב: "האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית…שלי שלך ושלך שלך חסיד." אין צורך שכולנו נגיע למידת החסידות, אבל אולי תוכל החברה להתקרב לשם מעט בעקבות המחאה האחרונה. אם זה יקרה, יוכלו אותם 'מפונקים' מרוטשילד לחזור הביתה בתחושה של סיפוק.