פרשנות:
"לא יצא" , ר' עובדיה מברטנורא מיד מקדים ופותח את פירושו למשנה הזו באמירה "לא יצא – אם לא לצורך מלחמה". שאם כן לצורך מלחמה, אז מותר לצאת ומותר לטלטל ממקום למקום.
שאלת העל המרחפת מעל למשנה שלנו היא שאלת ה"טלטול" – עניין הלכתי הבוחן מה מותר להעביר ממרחב למרחב ביום השבת. מה מותר לנו להוציא מהבית ולהסתובב אתו, ולהעביר אותו בין רשות הפרט לרשות הכלל. אך אם הדבר שעלי הוא ממש לצורך שלי או שהוא חלק ממני או שהוא לבוש או תכשיט שלי – אז מותר. ולאחר שבמשניות הקודמות שאלו על תפילין, וחותם וסנדל וקמע וסרטי שיער ורצועות לשיער, הרי שעתה עברו לשאול על הסייף והקשת והתריס – כלומר, כלים שהם בבירור כלי מלחמה. ולכן, דבר ראשון מבהיר לנו ברטנורא ששאלתנו מתמקדת בעת של שלום ולא עת מלחמה, מכיוון שבזמן מלחמה חייב איש (צבא?) להסתובב עם כלי נשק. כאן אין בכלל שאלה. אך מה קורה בשבת של שלום? האם כלי המלחמה האלה הם בגדר כלי, ואז אסור לשאת אותם בשבת, או שמא יש אפשרות אחרת?
לפני שנפתח את השאלה הזו נשים לב עוד שהמשנה מסתיימת בבחינת שני חפצים נוספים – בירית וכבלים. הפרשנים השונים מבינים בירית כאותו פריט שנתפס על השוֺֹק ומחזיק את הגרביים שלא יפלו (בעידן שטרם המצאת הגומי). וכבלים? מסביר הרמב"ם – " וכבלים, הם כמו הבירית אלא שיש ביניהם שרשרת, והיו הבתולות מתקשטות בכבלים אלו כדי שלא יפסעו פסיעה גסה ויזוקו." יזוקו? מפירושו של ברטנורא ניתן להבין שהחשש היה לאיבוד בתוליהן של הנערות מכך שתפסענה באופן, נמהר מדי? פזיז מדי? בכל מקרה, מדובר על שרשרת המצירה וממתנת את צעדיה של הנערה. מכיוון שהבירית נועדה לאפשר שימוש בלבוש עצמו ואין חשש שישחקו בה בפרהסיה, הרי שמותר לצאת בה, ואלו הכבלים – שלא נועדו ללבוש עצמו אלא הן ככלי שנועד לפעול באופן כלשהו על הלובשת – הן משא. ולכן אסור לצאת בהם בשבת.
נחזור לכלי הנשק. עולה השאלה – האם כלי נשק יכולים להחשבת תכשיט של גברים? אם הם תכשיט, הרי שניתן לצאת בהם גם בשבת של שלום. השאלה היא טובה מכיוון שאנו מכירים תרבויות בהם חלק מלבושו היום יומי של גבר מכובד, נורמטיבי, היא החרב שלו או הסייף. כפי שבמשניות הקודמות ניסו לברר אילו חפצים או פריטי לבוש חיוניים לאישה (על מנת שתהיה מכובדת, על מנת שתהיה נשית) ואילו פריטים חיוניים לשלומם הגופני והנפשי של בני אדם באופן כללי (לדוגמא – קמע אמיתי, אם בריאותו של הלובש תלויה בכך), הרי שכאן בוחנים גבריות. ועולה השאלה – האם גבריות מתייפה ומתחדדת בעזרתם של כלי נשק? ר' אליעזר עושה ניסיון למשוך לכיוון הזה באמירתו "תכשיטין הן לו". כלומר, הם מייפים אותו ומעבר לכך – הם ממש חלק מהותי מהלבוש שלו.
אולם המשנה יוצאת נגד הרעיון הזה ומוחה במילה חריפה "גנאי". אומר לנו הרמב"ם על המילה "גנאי" כאן שמשמעותה "רוע וכיעור". לא רק שכלי מלחמה אינם תכשיט, הם גם לא מוגדרים סתם כ"משא" או ככלי עבודה. הם רוע וכיעור. הם דבר מכוער ברמה האסטטית וברמה המוסרית. יש כאן יציאה החוצה מדיון בשאלה מה מותר לטלטל מרשות לרשות בשבת, ומעבר לדיון מוסרי עקרוני בשאלת האופן שבו אנו פועלים על העולם. ומכיוון שפתחה המשנה ב"לא יצא האיש" – הרי שאני מרשה לעצמי להתמקד ולהגיד – יש כאן התבוננות עצמית של חז"ל על האופן שבו גברים פועלים בעולם. לא ה"גוי" או ה"יהודי" וגם לא סתם בני אדם. האיש. הגבר. הזכר שבבני האדם. האם יופיו של הגבר הוא בכלי הנשק שלו? האם יופיו של הגבר הוא באלימות שהוא יכול להפעיל? האם לשם אנו שואפים כחברה?
קביעתו של ברטנורא בהתחלה היא משמעותית מאוד, מכיוון שברגע שהוא מגדיר שלא מדובר בעת מלחמה, הוא אומר לנו – כלי הנשק שנידונים כאן אינם כלים שיש להם שימוש קונקרטי של הגנה. במקרה כזה אין שאלה. בקרה של מלחמה הם כלי חשוב שיש בו צורך (מצער מאוד, אך לפעמים מציאותי). אבל, הוא מפנה את תשומת לבנו לכך שהשאלה במשנה היא עקרונית יותר והיא: האם מלחמה יכולה להיחשב דבר של יופי? ויותר מכך, האם זהות גברית אלימה יכולה להחשב דבר של יופי? והתשובה הברורה של חז"ל היא לא. למרות שאולי מסביב ואפילו בתוכנו יש תרבות שמהללת אלימות, שרואה באלימות דבר מה מפעים ומושך ועוצמתי, הרי שבעצם – אלה הם דברים של רוע וכיעור.
ואם יום השבת הוא סמל לעולם כפי שאולי היינו רוצים לראות אותו, עולם של מנוחה ושוויון ואהבה – הרי שבעולם כזה, זהות גברית איננה אלימה. ולא מייפה עצמה בכלי נשק, ולא רואה במימושה את הכנעת האחר/ת.
וככה אני מבינה גם את הכבלים שאין לצאת אתם בשבת, אלה שמתחבאים בסופה של המשנה שעוסקת בשאלה של אלימות וגבריות. אותם כבלים על שוקיהן של הנערות. בשבת שלעתיד לבוא– רגלי הנערות חופשיות לרוץ ולקפוץ ולהתרוצץ ללא מחשבה על נזק. מכיוון ששום נזק לא יהיה.