על פי ההלכה המתבטאת במשנה, אסור לאדם להוציא בשבת משא אל רשות הרבים, ומותר לו לצאת רק בבגדיו ובתכשיטיו, כלומר – איסור טלטול בשבת. המשנה שלפנינו עוסקת בשאלת הטלטול בשבת ביחס לעזרי הניידות של הנכים – האם הם בבחינת בגד או תכשיט, ולפיכך אדם רשאי לצאת איתם מביתו בשבת, או שמא מדובר במשא אסור, ואז נגזר על האדם להישאר ספון בביתו במהלך השבת אם אינו יכול לנוע באופן עצמאי.
המשנה מונה כמה עזרי ניידות שכאלה, ומפתיע לגלות כמה סוגים שכאלה היו כבר בתקופה כה קדומה. המשנה מתלבטת לגבי קב – רגל מלאכותית לקיטע ברגל אחת, סמוכות –מעין רגל תותבת לקיטע בשתי רגליו וכסא – בו האדם יושב ומשתמש בידיו לצורך תנועה. בכל מקרה שכזה המשנה דנה בסוגיית הטלטול בשבת, וכן בשאלת הטומאה –האם הכלי מקבל טומאה או לא (שזהו דיון בנושא נפרד השזור במשנה שלנו).
במובנים רבים, הסוגיה שלפנינו מקוממת את הקורא המודרני. כשאנו עסוקים בשאלת שילובם של בעלי מוגבלויות בחברה, הערכים שעומדים לנגד עיננו אינם קשורים לטלטול בשבת. לא יעלה על הדעת כי אדם יישאר ספון בביתו, רק משום שהוא קיטע רגל (כפי שסובר רבי יוסי והלכה כמותו).
אולם, במודע או שלא במודע, גם אנחנו מציבים מגבלות בפני היכולת של אנשים בעלי מוגבלויות ואתגרים גופניים לצאת אל המרחב הציבורי. כל מי שחווה, ולו לתקופה קצרה, מצב של רגל מגובסת, הסתובבות עם עגלת תינוק, שימוש בקביים או בכסא גלגלים, יודע לומר כי החברה שלנו אינה נגישה, ואינה מקילה על אנשים לצאת מהבית.
המשפט האחרון של המשנה נראה כמוצא מהקשרו: אַנְקַטְמִין טְהוֹרִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן.
ברטנורא מציע שני פירושים למילה "אנקטמין" – מסיכה שעוטים בכדי להפחיד ילדים או בובה דמוית חמור שליצנים משתמשים בה לצרכי ליצנות וצחוק. לכאורה, מה בין מסכות מפחידות או בובות מצחיקות לבין מכשירי ניידות למוגבלי תנועה?
קריאה מעמיקה יותר, תעמוד על הקשר החזק שבין פחד וצחוק לבין תיחום מרחב התנועה של בעלי מוגבלויות. לעתים, לא ההיבטים הטכניים – בין אם הם קשורים לדיני טלטול, ובין אם הם קשורים לגובה המדרכה ולעוצמת השיפוע – הם הגורמים לכך שאנשים בעלי מוגבלויות יישארו ספונים בבתיהם. לעתים, הגורמים להסתגרות הם דווקא התגובות מהחברה: הפחד המתעורר למראה אנשים המתמודדים עם אתגרים פיזיים, קוגניטיביים או נפשיים; הלעג ומעשי הליצנות המופנים אל השונה מאיתנו – דווקא הם הגורמים לאנשים בעלי צרכים מיוחדים להשאר בביתם.
קל לנו לכעוס וללגלג על העיסוק של התנאים בדיני טלטול, כאשר על כף המאזניים מוטלת חירותו של אדם לקחת חלק בחברה הסובבת אותו בימי שבת וחג. הביקורת חשובה, אך חשובה עוד יותר הכנות והביקורת העצמית שלנו – האם אנו עסוקים בפרטים הטכניים שיאפשרו לכולם לקחת חלק במרחב הציבורי? האם אנו דואגים שבתי הכנסת, בתי הספר, מגרשי המשחקים והמדרכות יהיו פנויים ונגישים לכל? וחשוב לא פחות – האם אנחנו מסוגלים להסיר את מסכת הפחד ואת משחקי הצחוק, ולאפשר באמת ובתמים לכל בעלי הצרכים המיוחדים לקחת חלק מלא בחברה שלנו?
הלוואי ונשכיל ליצור מציאות בה כל בני האדם יכולים לצאת מביתם, להסתובב ללא חשש במרחב הציבורי ולקחת בו חלק פעיל בחול ובקודש.