בהמשך לדיני הוצאת המשא לרשות הרבים שהובאו קודם במשנה, משנתנו דנה בסוגיה זו בהקשר לבעלי חיים. התורה מצווה שביתת בהמתו של היהודי בשבת, ועוסקת כאן בהבחנה בין פרטים הקשורים לשמירת בריאותו של בעל החיים (ולפיכך הם אינם נחשבים משא ומותרים ביציאה בשבת), לבין אותם דברים שאינן עבור שמירת בריאותה של הבהמה – ולפיכך אסורים ביציאה בשבת.
המשנה מתמקדת בסוגים שונים של מתקני ריסון המשמשים לקשירת הבהמות או להובלתן. היא מונה את האפסר – חבל שקושרים על פי הבהמה, את החטם – טבעת שבחוטם הנאקה, את הפרמביא – רסן הברזל המשמש את הלבדקיס – חמור חזק במיוחד, ואת השיר – השרשרת בצוארו של הסוס.
לאחר מכן, דנה המשנה בטיב השיר – השרשרת – וקובעת כי כל בעלי החיות הזקוקים לשרשרת שכזו יכולים לצאת בה לשבת ומותר למשוך אותם באמצעות הרצועה. כמו כן, אם השרשראות נטמאו בטומאה, ניתן לטהר אותן ולטבול אותן כאשר הן עדיין קשורות בצווארן של החיות.
בחברה חקלאית, אין הרהור על הצורך להשתמש ולהסתייע בבעלי החיים. אין שוויון בין בעלי החיים לאדם.
ואכן, המשנה מתמקדת בסוגיית הריסון והקשירה. בסמל של אדנות האדם על בעלי החיים. היא אינה משחררת את החיות לחופשי בשבת, ואפילו מתירה להשאירו קשורות ולהוביל אותן. המשנה מבקשת את האיזון שבין שימוש בבעלי חיים – לבין שמירה על זכויותיהם. לא רק את ההגנה מהתעללות ומהכאבה מבקשת המשנה להשיג, אלא גם את הזכות למנוחה. בעולם של היום, אפשר אולי להקביל זאת ל"ביצי חופש" – שאינן קוראות לאדם לחדול מצריכת ביצים, אך מבקשות להעניק איכות חיים לעופות, ולא לראות בהן מכשיר וכלי לסיפוק תועלתו של האדם.
בספר שמות (כ"ג י"ב) כתוב: " שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר. " פסוק זה מעניק לשבת משמעות מיוחדת. אינך שובת בשבת עבור שלמותך הנפשית או הנאתך, אלא לטובת מנוחתם של הכפופים לך. חובת המנוחה שלך בשבת היא מתוקף אדנותך – כדי שלא תוסיף ותדרוש עבודה מאחרים, בעודך חי ברווחה או מתענג על מנוחתך בשבת או במועדים אחרים. המשנה מתבוננת באופן עמוק אל עבר המנגנונים המאפשרים לנו לחיות את חיינו, ודואגת שלא נתייחס אל אף אחד כאל שקוף או מובן מאליו – גם אל חיות המשק והבית.
כמה קל לשכוח שמאחורי הבשר בסופר מסתתר יצור חי, כמה קל לשכוח שמאחורי המכונה המייצרת מסתתר פועל – כמה קל לשכוח את כל הכוח, היזע והמאמץ המושקעים בשמירה על איכות חיינו.
המשנה שלפנינו אינה קוראת לנו להתנזר מחיי רווחה, מהעסקת עובדים בשכר נמוך או משימוש בבעלי חיים – אך היא קוראת לנו להבין לעומק את הצורך בשמירה על זכויותיהם. אם אנו רוצים לשמור לעצמנו את זכות האדנות – חובה עלינו להעניק איכות חיים, זכויות ומנוחה ובעיקר – לא להתייחס כמובן מאליו לאף אדם או חיה.