הפרק החמישי של מסכת שבת עוסק במכלול השאלות שכותרתן "במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה?". חיות המשק שלנו, אלה הגדלות בחצרותינו ובבתינו, עושות את מלאכתנו ומספקות לנו מזון, בוייתו והוכנסו אל מעגלי התרבות והחברה שלנו. חובה עלינו אפוא להחיל גם עליהן זכויות מסוימות, כהימנעות מצער בעלי חיים; כהקפדה על דיני שחיטה, שאחת ממטרותיהם הברורות הוא צמצום סבלה של החיה הנשחטת; כשביתה ומנוחה ביום השבת, החלה על האדם והבהמה כאחת ("שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג, יב).
ככל חייבי השביתה בשבת, חלה על הבהמה המבויתת ההבחנה בין הרשויות השונות, ובראשן ההבחנה בין רשות הפרט: החצר ומשכנה המיוחד של החיה (הדיר, הרפת, וכדומה), לבין רשות הרבים: הרחוב, השדה וכיוצא באלו. לפי ההלכה המשנאית (בשונה מהכיוונים שבהם התפתחה ההלכה המקראית בחוגים אחרים, כגון בקרב הצדוקים בימי הבית השני ובקרב יהודי אתיופיה עד לדור האחרון), מותר לצאת לרשות הרבים בשבת, ולהוציא את הבהמה לרשות זו. עם זאת, יש להיזהר בעת הוצאת הבהמה לרשות הרבים, וזאת משני כיוונים: אסור שבעל הבהמה המוליך אותה ייסחף בלא משים לנשיאת אביזרים הכרוכים בהולכת הבהמה; ואסור שיהיו על החיה המוּלכת סממנים של משא או עבודה.
המשנה מזכירה שורה של אבזרים שאסור שיהיו קשורים לחיות היוצאות לרשות הרבים בשבת, או שיש מגבלה על נשיאתם. לשון השמנה פרוזאית וטכנית מאוד, והמונחים המשמשים בה היו מובנים ברובם על נקלה על ידי קוראי המשנה בדורות שבהם נכתבה. מטבע הדברים לנו הם מובנים הרבה פחות, משום שהלשון המשמשת אותנו בהקשרים חקלאיים וטכניים השתנתה במהלך הדורות. אביא כמה דוגמאות. את מלוא המכלול של מונחים אלה ניתן למצוא למשל בפירוש המודרני של חנוך אלבק, או בפלגיאט-למחצה של פירוש זה, פירוש קהתי הנפוץ היום בחוגים רבים.
מַרְדַעַתּ – אוכף המחמם את גוף החמור. על המרדעת להיות קשורה לגוף החמור. לפי פירוש אחד החשש הוא שהמרדעת תיפול ובעל החמור יטלטל אותה ברשות הרבים כשיבקש לשימה מחדש על חמורו. לפי פירוש אחר (כך מבואר בתלמוד) מדובר בחובה שהמרדעת תהיה קשורה לחמור עוד לפני השבת. זאת משום שקשירתו לחמור כרוכה בהישענות על החיה, דבר שהוא מעין 'שימוש' אסור בו בשבת.
זוג – פעמון. הליכה עם חמור שלצווארו פעמון אסורה גם שהפעמון 'פקוק', היינו אינו יכול לצלצל. זאת, משום מראית העין שחמור כזה מולך לשוק לשם מכירתו, האסורה כמובן בשבת.
סולם – מקלעת עצים, בצורת סולם, שמניחים על טלף או גב פצוע. נשיאת הסולם בשבת ברשות הרבים אסורה, ככל משא ברשות זו.
רצועה – שכורכים על רגלי החמור אם הם מתחככות זו בזו. גם כאן החשש הוא מטלטול אסור ברשות הרבים.
עור הקֻפָּד – למושג זה ניתנו כמה פירושים, ומשמעות הדבר שהוא היה סתום מעיקרו כבר לחכמי ימי הביניים . לפי פירוש אחד מדובר בכיסוי קוצני (עור של קיפוד עטוי שערות קוצניות) שהיו עוטפים בו את דדי הפרה כדי למנוע מחיות לא רצויות לינוק ממנה. פירוש אחד מדבר על קשירת עור הקיפוד לברך הפרה, כדי להגן עליה מעלוקות.
רצועה שבין קרניה – לפי פירוש התלמוד, האיסור חל הן על רצועה הנכרכת על קרני הפרשה לשם נוי הן על כזו הנכרכת לשם שמירת החיה. בשני המקרים מדובר במשא שאסור לשאתו ברשות הרבים.
אוסף גדול זה של פרטים טכניים, שאת מקצתם ביארתי כאן, מבטא מכלול גדול של איסורים, שעניינם שביתת השבת והימנעות מנשיאת משא או מהיסחפות למעשה אחר האסור בשבת. הם נראים פשוטים וברורים, בלתי מסעירים בעליל.
על רקע זה בולטת העדות החריגה, המתריסה, שוברת-הכלים על נוהגו רבי אלעזר בן עזריה, מגדולי החכמים במאה השנייה לספירה, ששימש אף כנשיא הסנהדרין. פרתו, כך מספרת המשנה, הייתה יוצאת לרשות הרבים בשבת, כשבין קרניה רצועה, כנראה כזו המשמשת לנוי. מעשה זה היה "שלא ברצון חכמים"; למורת רוחם, בניגוד חד לפסיקת רוב חבריו. יסוד המחלוקת בין רבי אלעזר לחכמים חשוב פחות. מה שחשוב הוא שבאחת נקרע מעט המסך מעל עולמם הפנימי של החכמים. אנו עומדים מול חכם גדול שאינו מהסס לנהוג בפועל על פי אמונתו, וזאת למרות פסיקת רוב חבריו; אנו עדים למורת הרוח הברורה של רוב החכמים, למרות גדולתו המוכרת של רבי אלעזר. ואנו למדים, שעמד לחבורת החכמים הכוח להכיל את המחלוקת והמשיך יחדיו, למרות מורת הרוח מעצמאותו המופגנת והבוטה של אחד מחבריה.
הגמרא מסייגת ואומרת שהפרה לא הייתה שלו, אלא של שכנתו. הוא רק נמנע מלמחות בידה. נראה, שהיה קשה להם להסכין עם המחשבה בדבר חכם הפועל בבוטות את דעת חבריו; קל מעט יותר היה לתאר מצב שבו לא מיחה ביד אישה פשוטה שנהגה בניגוד לתפיסת ההלכה של חבריו. נראה שדווקא ניסיון מאוחר זה "לשפץ" מעט את המציאות, יש בו כדי ללמד על חשיבות העניין ועל עוצמתה הדתית והחברתית של חבורת החכמים, שהיה בה הכוח לעמוד בסיטואציה זו ולהמשיך להלך יחדיו למרות – ואולי – בזכות עוצמתה של מחלוקת-לשם-שמים זו.