אסור לטלטל בשבת יותר מארבע אמות, שהן בערך שני מטרים. כך פסקו רבותינו בפרק השביעי של מסכת שבת, במלאכה החותמת את ל"ט אבות המלאכה: "המוציא מרשות לרשות". הכוונה היא, שאדם לא יטלטל בשבת חפצים ממקום למקום, אלא אם הם חלק מהותי מלבושו. עד ימינו נחשב אפילו מפתח לבית כחפץ שאסור לטלטלו, אלא אם הוא מחובר לבגדים עצמם (כגון לאבזם החגורה).
שתי המשניות שלעיל מובאות יחד, כיוון ששתיהם עוסקות באיסור היציאה מן הבית בחפצים מסוימים שיש מחלוקת האם הם נחשבים "לבוש", ומעניין לערוך השוואה בין החפצים המשויכים לגבר, לבין אלו המשויכים לאישה.
משנה א' פותחת ברשימה של עיטורים לשיער ולראש, בהם אסור לאישה לצאת לרשות הרבים: מיני סרטים וקישוטי שיער ובכלל זה סרטים המכונים "סנבוטין", "טוטפת" שהיא מן תכשיט, ו"כבול" שהוא מעין כיפה של צמר. אגב אורחא מזכירים, כי את כל אלה יש "לרפות", כלומר לשחרר כך שלא יהיו צמודים לראש, בעת הטבילה במקווה. בהמשך מונה המשנה תכשיטים נוספים שאסור לענוד אותם בשבת מחשש טלטול, כגון "עיר של זהב" שהוא קשת או כתר לשיער, או "קטלא" שהיא שרשרת. ואם יצאה האישה בתכשיטים אלה בשבת, אינה חייבת בקורבן חטאת, כיוון שדברים אלה אינם אסורים ממש מן התורה, אלא רק "מדברי סופרים", כלומר אלה איסורים שהנהיגו חז"ל.
בהמשך, במשניות ב' ו-ג', יפורטו פריטים נוספים, בהם לגבר ולאישה אסור לצאת מן הבית בשבת, אבל אנחנו נדלג ישר למשנה ד'.
משנה ד' מפרטת מיני כלי נשק ("תריס" הוא מגן), שאסורים אף מן התורה, ולכן חייבים בקורבן חטאת אם יוצאים בהם. כלי נשק?! מדוע שמישהו יצא בכלי נשק בשבת?! מסביר לנו רבי אליעזר – "תכשיטין הם לו". כלומר, חייל מתהדר במדיו החגיגיים, כולל כלי הנשק האישיים שלו, כתכשיט. אבל החכמים מתנגדים לפירושו של רבי אליעזר וקובעים – כלי נשק הוא כלי נשק, נקודה. ויש להתנגד להם מכל וכל ולשאוף לשלום, ובוודאי בשבת, בבחינת "וכתתו חרבותיהם לאתים".
כדאי לשים לב להבדל בין הפתיחה של שתי המשניות. "במה אישה יוצאה ובמה אינה יוצאה", ולא סתם (כמו בשאר המשניות בפרק): "לא תצא". כאילו נשמע כאן הד של ויכוח בין הרבנים, או אולי ויכוח בין בני הזוג, לפני היציאה מהבית. ואם אכן יש כאן הד של ויכוח, הרי שהדברים אינם מוחלטים וסופיים, והראייה – שאין עליהם קורבן חטאת. כלומר אסור, אבל אולי פחות בתוקף…
ומדוע אסור? הנימוק ההלכתי הוא, כי האישה עלולה להסיר את תכשיטיה על מנת להראותם לחברותיה, והיא עלולה לטלטלם כך, כשאינה עונדת אותם ממש לגופה, יותר מארבע אמות ולעבור על איסור טלטול. אבל מאחורי ההסבר ההלכתי, מסתתרת כנראה אג'נדה נוספת. במדרש תנחומא, נשאל הדרשן: "ילמדנו רבינו: מהו שתצא אשה בתכשיטיה בשבת לרשות הרבים? […] ואם יצתה, אינה חייבת חטאת, בזמן שיצתה בהן בתוך הבית. אבל לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים. ורבותינו אומרים: אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים. למה? שהעם מסתכלין בה. שלא נתן הקב"ה תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה. שאין נותנין פרצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב" (תנח' בובר, וישלח יב, עמ' 170). התכשיטים מבליטים את האישה, ועל כן, למה רק לאסור בשבת? מוטב שלא תצא בתכשיטיה בכלל, שמא חס וחלילה יצא לה שם של יצאנית.
התביעה לצניעות האישה – שלא תתקשט ולא תתבלט, שתסתיר את שיערה, שמבנה גופה לא יבלוט, שצבעי מלבושיה יהיו כחול-ירוק-שחור ולא חס וחלילה צהוב או אדום, שתמעיט בדיבור ותדבר בשקט ועדיף שקולה לא יישמע בכלל – כל אלה מעוררים זעם, אבל גם תמיהה. האם אכן האישה היא יצור דמוני מאיים כל כך, עד שיש להמעיטו, להסתירו, להפוך אותו לכזה שיתמזג עם הנוף עד כדי שקיפות? מה יש בה, באישה, שיש למחוק כך את דמותה?
רבות נכתב על שאלות אלו, ולא כאן המקום להרחיב. ובכל זאת, המשנה שם, והאיסור קיים. האם יש לו רלוונטיות לימינו, לקהלנו, לי?
עולות בדעתי שתי נקודות חשובות. האחת היא, כי על אף שחשוב בעיניי ללבוש לבוש חגיגי ומיוחד לכבוד שבת, ולענוד את מיטב התכשיטים, אין להגזים בכך. לא מפני "צניעות" במובנה הדכאני, אלא מתוך הצניעות שאני מאמינה שעלינו להשתדל להתהלך בה בפני אלוהים ואדם. התכנסות הקהילה לקבלת שבת איננה צריכה להיות תצוגת "האופנה האחרונה" או התפארות במעמדי ובעושרי. עלינו, גברים ונשים כאחת, למצוא את האיזון בין החגיגי לבין המתפאר.
ואילו הנקודה השנייה נוגעת בברכה בה אנו מברכים זה את זה: "שבת שלום". מדי שבוע, מחדש, אני נכנסת לשבת מתוך כוונה כנה שתהא זו שבת של שלום. ללא מריבות, ללא צעקות, ללא כעס. וללא המתח הנלווה אליהם. אני מחפשת בשבת את השלווה והרוגע ממרוצת השבוע כולו. כלי נשק, "קישוטיים" ככל שיהיו, ובוודאי אם אינם קישוטיים כלל – אינם תורמים לתחושת השלווה והשלום אותה אני מבקשת לעצמי וליקיריי. איננה רוצה בבית הכנסת, במיוחד בשבת, כלי נשק מכל סוג שהוא (ואם הכרח הוא, נתפשר על מאבטח בכניסה). טעה רבי אליעזר, כלי נשק לעולם אינם קישוט. תמיד מרומז בהם איום, תמיד יש בהם סכנה. וממש כשם שיש משום התפארות בהצגת התכשיטים לראווה, כך לא פעם נשיאת הנשק היא ביטוי להתפארות כוחנית. אלו ואלו הם צבעי הזהרה המרמזים לסביבתם – "אל תתעסקו איתי".
הבה נניח לכוחניות, נניח להתפארות, נניח לגאווה. נהיה ביחד. עכשיו שבת. שבת שלום, ומבורך.