בטרם אחל לדון במשנה זו אני מבקשת להבהיר, שהמושג "גוי" יופיע להלן במרכאות כפולות, הן כיוון שמאוס עלי השימוש במילה זו כמילה גנאי, והן מטעמים נוספים שאבהיר להלן.
על בסיסה של משנה ח' בפרק ט"ז במסכת שבת נבנו תילי תילים של הלכות ונקבע המושג – הבעייתי – של "גוי של שבת". המשנה מנסה לפתור בפשטות שאלה מעשית: אם זה כבר שַם, "מעצמו", האם מותר להשתמש בו? ותשובתה הברורה היא שמותר. נראה שהתנאים הניחו, שאין טעם להקשות על הציבור ולהכריחו שלא להשתמש במה שקיים ועומד לפניו (כגון אורו של נר שהודלק בשבת). יחד עם זאת דומה, שבהתפתחות ההלכה התרחשו יחד שני אירועים מקבילים. מחד גיסא, הוטלו עוד ועוד גזרות. כבר התלמוד מספר (שבת, קכב ע"ב), ששמואל מטה פניו הצידה כאשר מדליק הנוכרי נר, על מנת שלא להשתמש באורו של נר שהודלק בשבת, אף אם על ידי נכרי. רק לאחר שהוא משתכנע כי הנכרי הדליק את הנר על מנת לקרוא מסמך כלשהו, כלומר לצרכיו-הוא, "מסכים" שמואל ליהנות מאורו של הנר. ואילו הקיצור שולחן ערוך קובע (סימן צ סעיף טו) כי "אפילו אם הנכרי בא מעצמו לעשות איזה מלאכה בשביל ישראל, צריך הישראל למחות בו. ולכן אינו יהודי שרוצה להסיר הפחם מנרות של ישראל כדי שידליקו יפה, צריכין למחות בו". מאידך גיסא, הולך ומתפתחת פרקטיקת השימוש ב"נכרי", הלוא היא פרקטיקת "גוי של שבת", כפי שעולה אף מהציטוט מקיצור שולחן ערוך. השולחן ערוך אף מתיר העֲסקה של גוי לצורך בניין בית או קציר בשבת, ובלבד שיוסכם מראש על השכר ועל העבודה (שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות שבת, רמד). נהגו שלא לשלם ישירות על עבודה זו, אלא לקבוע שכר גלובאלי לכל ימי העבודה כולם, ובכללם השבת. הדעות חלוקות, עד כמה ניתן להשתמש בשירותיו של ה"נכרי" או ה"גוי". האם, למשל, מותר לרמוז לו על הצורך במלאכה מסוימת האסורה בשבת, כגון הסקת התנור (למשל באמירה לחלל החדר: 'קר כאן כל כך!!')? על אף המחלוקת, נראה כי אכן זהו הנוהג הרווח עד היום.
התורה, כזכור, רואה בשבת יום מנוחה לכולם, ובכלל זה לעבד ולאמה, ואפילו – להבדיל – לבהמות העבודה והמשא. אלוהים נח בשבת, והעולם כולו, הבריאה כולה, נחה יחד איתו. דיבר השבת שבספר דברים פרק ה' אף קובע זאת במפורש. לכך הוסיפו חז"ל את מושג ה"שבות" – כלומר אווירת המנוחה הציבורית, ההפסק מהמולת השבוע. מושג ה"גוי של שבת" סותר שני עקרונות אלה. ראשית, בכך שנגזלת מן ה"גוי" מנוחת השבת, ושנית, בכך שמופרת תחושת השבות, כיוון שלמעשה הכל ממשיך כרגיל, אלא שהוא נעשה על ידי "גוי". אם נחזור לשולחן ערוך, נראה שהוא מתיר ל"גוי" לבנות עבור שכני היהודי בית בשבת. כלומר, בעוד אני מנסה לנוח בשבת, אני עלולה למצוא עצמי מוקפת רעשים איומים של קידוח, מחפרון, פועלים הצועקים זה לזה וכיו"ב. זוהי בוודאי איננה אווירת שבות.
לצערי, הלגיטימיות לשימוש בשירותיו של "גוי של שבת" הפך לרווח עד כדי חוסר כבוד מוחלט למי שאיננו מוגדר על פי ההלכה יהודי, אף אם גדל בישראל כל חייו כיהודי ואביו יהודי. תלמידי כיתות הגיור שלי שבים ומספרים איך שכניהם (ולפעמים אף בני משפחותיהם "שומרי השבת") אינם מתביישים לקרוא להם להדליק את המזגן או להפעיל את הקומקום החשמלי (במילים ממש, לא רק ברמיזה), אף במהלך תהליך הגיור. הגיעו הדברים לידי כך, שתלמידת גיור שלמדה במסגרת אורתודוכסית והתארחה אצל משפחה מארחת, נתבקשה להדליק בשבת את הטלוויזיה עבור ילדי המשפחה, כי היא "גויה של שבת". זאת, אף שכאמור גדלה בארץ והתחנכה בחינוך יהודי כל ימיה, והייתה במהלכו של הליך גיור. ובאותו עניין – האם היא, המועסקת כאחות בבית החולים, בהיותה לא יהודייה על פי רישומי משרד הפנים, צריכה לשאת בעול המשמרות בחגי ישראל, אף שהם נחגגים בביתה? אליבא דהאחראים עליה – כמובן! הרי היא "גויה", לא?!
משנה ח' מעלה שאלות רבות. לא רק בנוגע לשאלת "שמירת השבת" ומה משמעותה המעשית עבור כל אחד ואחת מאיתנו, כי אם גם (וביתר שאת) לגבי יחסנו לאחר. לעניות דעתי, אם בחרנו להימנע ממלאכות מסוימות בשבת, בל נעמיד אחרים במצב בו הם מצוּפּים לשרת אותנו, אף אם על פי ההלכה "מותר להם", שכן עולה מכאן ריח רע של תפנוקי אדנוּת מבזים. והדבר אכן גורם לתחושת השפלה וביזוי, כפי שמעידים אנשים ונשים רבים שאינם יהודים, עמם שוחחתי במהלך השנים, ובמיוחד אם הם רואים עצמם כיהודים (אם-גם באופן לא רשמי). אם בחרנו לשמור על אווירת "שבות" בבתינו וברחובותינו, הבה נשמור עליה ולא נטיל מטלות על אחרים, מטלות שיכולות לחכות למחר. ואילו אם מדובר בפיקוח נפש או בעניין דחוף ביותר שאיננו סובל דיחוי, נתכבד נא אנו ונבצע מה שיש לבצע, בעצמנו. והכי חשוב – נמחק מן הלקסיקון הפרטי שלנו את המילה "גוי" ואת השימוש במושג "גוי של שבת".
שבת שלום ומבורך.