ר' עובדיה מברטנורא מפרש: "מפני עובדי כוכבים [גויים] – כגון פרסיים שאין מניחין להדליק אור ביום אידם [ביום חגם] אלא בבית עבודת כוכבים שלהם: מפני לסטים – שלא יראו שיש שם אדם ויבואו עליו: מפני רוח רעה – השורה עליו, וכשאינו רואה נוח לו … ואם בשביל החולה שיישן פטור – האי חולה, חולה שיש בו סכנה הוא, דאילו מכבה בשביל חולה שאין בו סכנה חייב [חולה זה, חולה שיש סכנה לחייו ולבריאותו הוא; שאילו כיבה בשביל חולה שאין בו סכנה – חייב]".
הרמב"ם מפרש שהדעה המובאת בראש המשנה, בלא לייחס אותה לחכם ספציפי (המכונה 'תנא קמא') היא לשיטת רבי יהודה. לשיטתו "אף על פי שאינו מתכוון לעצם כבוי הנר אלא כדי שלא יישרף החרס של נר או כדי שלא יכלה השמן או הפתילה. ור' יוסי אומר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ולפיכך הוא פוטר בכולן חוץ מן הפתילה … ואין הלכה כר' יוסי".
ח. אלבק מדייק בעקבות הדיון בתלמוד הבבלי, שכל הדוגמאות שהובאו בראש המשנה מתייחסות למצב שבו טמונה סכנה בהשארת הנר הדולק. במצב זה לא רק שהמכבה פטור בדיעבד מעונש, אלא שהדבר מותר מלכתחילה. הלשון 'פטור' מופיעה כאן רק כניגוד למקרים האחרים, שבהם הופיעה הלשון 'חייב'. רבי יוסי מקל, ופוטר מעונש במרבית המקרים את מכבה הנר. רק 'החס על הפתילה' חייב גם לשיטתו, שכן "בכיבויו הוא מחרך את הפתילה כדי שיאחז בה האוּר כשיבוא להדליקה, וכיבוי זה נקרא 'צריך לגופו', משום שגוף הכיבוי נעשה לצורך ההדלקה שאחר מכך".
הדלקת נר שבת לקראת כניסת השבת היא מסממני השבת העיקריים. שורשה בכך, שמצד אחד חשוב לנו שהבית יהיה מואר, הסעודה תהא חגיגית וניתן יהיה לקרוא וללמוד. בעת העתיקה, שבה הדלקת אור לעת ערב הייתה יקרה ונדירה-יחסית, באה התפתחות ההלכה וקבעה את מצוות הדלקת הנר בכל בית ובכל ליל שבת. אלא, שמה שברגיל מרומם את השבת, מייפה את הרגע ותורם לחגיגיותו, עלול במצבים מסוימים להיות גם מעיק ואפילו מסוכן. המשנה מתייחסת למצבים אלה ומתירה לכבות את נר השבת למרות ייחודו ולמרות קדושת השבת. כדאי להתבונן היטב בדרך שבה היא מתארת מקרים אלה.
פיקוח נפש דוחה שבת. כששוררת סכנת חיים ברורה ומידית בוודאי מותר, ואף חובה, להעדיף את שמירת החיים על פני קיום מצוות השבת. אולם אם נתבונן בפשט דברי המשנה, לאו דווקא על פי פירושיה המסורתיים, נראה שהיא מרחיקת לכת עוד יותר. היא אינה דורשת שיתקיים במלואו מצב של פיקוח נפש על מנת להתיר את כיבוי הנר, או לפחות לפטור מעונש את העושה זאת. די בתחושה המעיקה שאולי יש סכנה, בחשש הכללי מפני גנבים ושודדים, מפני נוכרים עוינים. יתרה מזאת, די ב'רוח רעה' המעיקה על מי מבני הבית וגורמת לו או לה לסבול מהאור הדולק. ואפילו אם נכבה את הנר רק כדי להקל על החולה לישון ולנוח ממצוקת-חוליו, מותר הדבר ואולי אף רצוי. שהרי, סבל מיותר הוא והיעדר מנוחה הם היפוכם של קידוש השבת והאדרתה. לא לשם כך הודלק הנר.
קדושת השבת מעוגנת בעשייה המיוחדת המלווה יום זה, במצוות ה-'עשה' וה-'לא תעשה' שאנו מקבלים על עצמנו. רק כך נוכל לקיים את הציווי 'לעשות את השבת' (שמות לא, טז). אבל המשנה יודעת היטב שעשייה זו אינה תכלית לעצמה, אלא כלי רב-ערך למשהו שהוא מעבר לה. היא יודעת היטב שממש כשם שמצווה להדליק נר ולהוסיף אור בלילי שבתותינו, כך חיוני לעתים להימנע מאור זה כשאינו תורם לבניין השבת שלנו. כך, בתפיסה ההלכתית של חז"ל, המובעת במלוא היקפה במסכת שבת שבמשנה; כך בבואנו היום לעצב את שבתנו לאורה של המסורת היהודית. קדושת השבת, שמחת השבת, מנוחת השבת – תלויות הן במצוות הדלקת הנר הן במצווה לכבותו כשראוי שכך נעשה.