רוב תוכנן משניות ד' וה' של פרק כ"ג עוסק במתח שבין שמירת השבת למצוות הכרוכות בכבוד המת. ביסוד דברי משנה ה' עומדת מצוות "טהרת המת", היינו המצווה לרחוץ אותו ולסוך אותו בשמן. גם בשבת מותר (וחובה) לעשות זאת; רק הזזת אבר מאבריו אסורה (משום שהוא בבחינת "מוקצה", האסור בטלטול בשבת). כך מותר (וחובה) גם לשמוט את הכרים והמצעים שעליהם שוכב המת, כדי שיימצא שוכב על החול וגופו לא יבאיש עד צאת השבת (בין אם משום שהחול לח בין משום שהחול אינו שומר על חום הגוף ומצנן אותו). אותו היגיון פועל בהיתר לקשור את לסתו התחתונה של המת, כדי שפיו לא ימשיך להיפתח; אך אין לפעול לסגירת הפה בשבת, מעשה שהוא בבחינת טלטול ולכן אסור.
את ההיתר למנוע המשך של התרחשות מזיקה, למרות שאסור לפעול בשבת לביטול מה שהתרחש כבר, מיישמת המשנה גם בעניין שונה לגמרי, זה של קורת-בית שנשברה. אסור להרימה (לגרום לכך ש"תעלה" חזרה) משום שפעולה זו היא בגדר בניין, האסור בשבת; מותר לפעול כדי שלא תמשיך ליפול ותגרום נזק כבד עוד יותר. מניחים אפוא תחתיה ("סומכין" אותה) בספסל או בלוחות המיטה ("בארוכות המטה"), ומונעים ממנה לזוז.
כאן חוזרת המשנה להקשר המקורי, היינו לזה של הטיפול במת. כשאדם נפטר נוהגים לעצום את עיניו. נראה שמנהג זה אינו נתפס כמצווה ממש, ולכן אינו גובר על איסור טלטול אברי המת בשבת. אין עוצמים ("מעמצין") אפוא את עיניי המת בשבת, גם אם פירוש הדבר שלאחר צאת השבת יתקשו אבריו ולא ניתן יהיה לבצע פעולה זו.
אגב קביעה זו מתייחסת המשנה לסוגיית עצימת עיני המת באורח נרחב ומשמעותי הרבה יותר, שאינו קשור כלל להלכות שבת. את עיני המת מותר, ואף רצוי לעצום. ואולם, אסור באיסור חמור לעצום את עיני הגוסס ("עם יציאת הנפש"). מעשה כזה, הגם שביסודו כוונה טובה וראויה, עלול לקצר חיים, ולו ברגעים או בשניות בודדות. גם ברגעי חייו האחרונים הגוסס הריהו אדם חי וזירוז מותו הוא "שפיכות דמים", היינו רצח. קדושת החיים, ערך כל רגע מרגעי חיינו, המצווה לקיים חיים וקדם חיים – כל אלה הם ערכים עילאיים, שיש להקפיד בהם גם כשמשמעותם המעשית נראית מוגבלת מאוד.
היום, נעשו סוגיות קץ החיים לפתוחות ומדממות, כשמשני צדי המתרס עומדים ערכי קדושת החיים. קביעת רגע המוות היא סוגיה עקרונית בכל הנוגע ליכולת להשתיל אברים ולהציל חיים. יתרה מזאת, המציאות שבה הרפואה מאפשרת להאריך מלאכותית חיים, גם כאלה שאולי אין להולכים אל מותם עוד חפץ בהם, מעלה שאלה קשה בדבר זכות האדם לבחור לסיים בכבוד את חייו. האם אין מימוש הערכים הנעלים שהמשנה מצווה עליהם, מצווה עלינו דווקא לתת יד למבקשות ולמבקשים לקצר ייסורי-תופת הנראים להם חסרי טעם, נטולי רוח? דווקא במציאות זו, שהדיון הדתי, האתי והחברתי בה נמצא רק בראשיתו, חיוני שנשמור בקפידה על ערכי היסוד שמלמדת המשנה: קדושת החיים אינם נמדדת בשאלה מהו אורך הזמן שנותר להם; רגעי קץ החיים הם רגעי קדושה ומצווה.
שעות לפני מותה כתבה כך המשוררת לאה גולדברג:
| מחר אני אמות.
אתם תראו מחר את שהיו עיניי את שהיו פני. |
לעת מחר אתם
באים על סף ביתי לחלוק את הכבוד ולחלק שלל. |
מחר יהיה הכול
לכם ושלכם. מחר אתם צודקים בכול אשר תאמרו. |
אבל היום אני
עומדת על הסף, ואעבור גבולי ואין מסיג אותו. |