בימים קשים אלו יש לא מעט ישראלים שתוהים לגבי ה "לך לך" שלהם. תוהים אם לא צריך לעשות עכשיו למען ביטחונם, עתיד ילדיהם, מאין לך לך הפוך – לצאת בעצם מארצם ממולדתם, מבית אביהם, אל מקום אחר, מקום חדש, מקום שבו כדברי השיר הייאוש יהיה יותר נח. להם ובכלל אני רוצה להציע שהתנועה הזאת, ללכת, לא חייבת להיות גיאוגרפית אלא מוסרית ותודעתית.
(אם כי בצוק העתים, ולזמן מה, אין כל עוררין שמי שבוחר ללכת לזמן מה בימים אלו מהארץ בבחינת: ונשמרתם לנפשותיכם מאוד, יכול ומוזמן לצאת. אין לענ"ד כל בושה בכך.)
אברהם עזב את ארצו ויצא למסע הרגלי הגדול לכנען (814 ק"מ מחרן לאלון מורה למי שתהה) לא בגלל שדותיה המוריקים ואגמיה המנצנצים בשמש של הארץ המובטחת. לא הגיאוגרפיה היא העניין כאן. לא רגבי האדמה. הוא עזב את חרן ועוד לפני כן עוד את אור כשדים כי, על פי המדרשים בכל אופן, אלו היו ארצות רוויות בעבודה זרה, בהם שליטים ונתינים כאחד סגדו לכח, לאש, ליוהרה האנושית. העזיבה של אברהם את ארצו ומולדתו נולדה מהצורך למצוא אלטרנטיבה לכל אלו. זו לא הייתה יציאה חומרית – כלכלית אלה יציאה שביקשה לחפש ולמצוא מרחב שבו נתן לבנות חזון אמוני ומוסרי חדש. חזון של אוהל פתוח. חזון של חסד וקבלה. של שיח. של צדק. של תודעת והבנת האחד המפעם בכל.
מדרש מפורסם מספר על הרגע שבו נגלה אלוהים לאברהם, כך כתוב : אמר רבי יצחק – משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר "תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?" הציץ עליו בעל הבירה. אמר לו: "אני הוא בעל הבירה". כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר "תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?" הציץ עליו הקב"ה ואמר לו" אני הוא בעל העולם" (בראשית רבה "ט ').
יש שתי דרכים לקרוא את המדרש היפה הזה.
הפרשנות המקובלת יותר מייחסת בה לאברהם את יכולת ההתבוננות התיאולוגית המבינה שכמו שלא יכולה להתקיים עיר (בירה) שבוקע ממנה אור (דולקת) – משמע עיר המנהלת כסדרה – ללא מנהיג כשלהו, כך גם העולם כולו, על הסדר הטבעי שבו, לא יכול להתקיים ללא הנהגה אלוהית. כמו יוגי היושב בהר במדיטציה שנים על גבי שנים בחיפוש אחר הנשגב, כך גם אברהם מגיע דרך התובנה הזאת למפגש עם אלוהים שכאילו רק חיכה לרגע הזה שמשהו סוף סוף יגלה אותו.
אך הפרשנות האחרת, החתרנית יותר, מפרשת את המילים "בירה דולקת" לא כעיר שבוקע ממנה אור אלא כעיר העולה באש. על פי פרשנות זאת שאלתו של אברהם " תאמר שהבירה זו בלא מנהיג" היא שאלה ביקורתית – מוסרית התוהה אל העדרו של מנהיג שייקח אחריות על השריפה הפורצת בעיר ויכבה אותה. במילים אחרות – אברהם לא מחפש כאן את אלוהים – הוא דורש ממנו להופיע ולקחת אחריות על מעשיו ממש כפי שיעשה עוד מעט בסיפור סדום ועמורה.
ואלוהים בתגובה – אכן מופיע.
ולי נדמה שלשתי הפרשנויות הללו גם יחד אנו צריכים להאזין היום.
גם לזו הקוראת לנו להתפעל, למרות הכל, על ההישגים שלנו כאן בארץ הזאת. על היכולת שלנו לבנות, ליצור, לחיות ולשגשג כאן למרות הקשיים והמלחמות והפילוג שידענו כאן ושבתקווה גדולה ילכו ויפחתו עם הזמן. אך בד בבד חובה עלינו להקשיב ולאחוז גם בביקורת, להאזין בקשב רב לזעקה מהעיר העולה באש הקוראת לנו לקחת אחריות על מעשינו, ועל החובה המוסרית והיהודית שלנו לבנות כאן חברה טובה יותר, צודקת יותר, דואגת יותר, חברה שהיא האנטי תזה של הארץ ממנה יצא אברהם.
כבני בני בניו ובנותיו של אברהם, אנחנו נדרשים להקשיב לקריאת הלך לך שממשיכה להישמע בינינו גם אחרי שנות דור, ולהמשיך את דרכו, ליטול את ירושת וצוואת לך לך ולהמשיך לבנות כאן מקום טוב וראוי, למרות המכשולים, והנפילות, והקושי. עם הנצח, אומרים, לא מפחד מדרך ארוכה, ואנחנו כבניו של איש הלך לך, לא אמורים לפחד ממסעות ארוכים אל הלא נודע. כל מה שאנחנו צריכים זה אמונה. והלוואי שנתחזק בה. אני בכל אופן מאמין, שנצליח.
שבת שקטה – שבת שלום