אני אומר כמעט כי אחת לכמה זמן, אולי בחסות לווין שבדיוק ריחף מעליו, או איזו רוח צפונית שהדפה מאיזו אנטנה רחוקה אדוות ווי-פי חלושה, התעורר הפלאפון שלי לחיים, פלט צרור צפצופים בהולים ונדם שוב לחצי יממה. אחד מאותם צפצופים בישר לי שעלי להכין דרשה לפרשת לך-לך.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. הסתכלתי בפלאפון, הסתכלתי בשמים על אלפי הכוכבים המנצנצים שבהם, וידעתי מיד מה ארצה לדרוש.
אחת התמונות שנחרטו בראשי כשלמדתי תורה בהיותי ילד הייתה התמונה של אברהם יוצא מאהלו ומביט בלילה כנעני אחד בכוכבים, בעודו מקשיב להבטחה האלוהית שכמספרם של הכוכבים יהיה זרעו. היום, לצערי, אני לא יכול שלא לחשוב על כך שלו אברהם היה חי בימינו, נגיד בתל-אביב – לא הייתה להבטחה הזו שום כח. מה הוא כבר היה רואה? אולי שלושים כוכבים עמומים ששניים מהם, בדיעבד, יתגלו בכלל כאורות של מטוס בדרכו לנחיתה בבן גוריון. לו היה יוצא מתל אביב ומתהלך בארץ – עדיין, השמיים שהוא היה רואה לא היו מתקרבים לשמיים שנגלו אליו בתקופת המקרא.
ע"פ מחקר מדעי שפורסם לאחרונה בכתב העת סיינס אדוונסס, למעלה מ 88 אחוז מבני האדם חיים כיום באוזרים המושפעים מ"זיהום אור", המונע מהם לראות את כוכבי גלקסיית שביל החלב. ישראל, טוען המחקר, נמצאת במקום השביעי בדרגת הזיהום. מכיוון שלילות העולם הופכים לבהירים יותר ויותר הודות לטכנולוגיה, גובר הסיכוי שבעתיד "הרוב המכריע של האנושות לא יחווה לעולם את המראה של כוכבים מאירים בלילה".
לא מדובר כאן רק במפגע אסטטי ואקולוגי. רקיע הLED והניאון הזה שבראנו, שחוצץ בינינו לבין השמיים, מונע מאיתנו את אחת החוויות העמוקות והאינטימיות ביותר שיש – היכולת להביט בפליאה למעלה אל האינסוף ולפגוש שם את מעשה הבריאה האלוהי.
פרשת השבוע שלנו נפתחת בקריאה המפורסמת " לך לך מארצך וממולדת ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". התורה, כמובן, מייחסת את הקריאה הזאת לאלוהים הדורש מאברהם להתנתק משגרת חייו ולצאת למסע לעבר הלא נודע, על מנת שיכול למלא את ייעודו. אך מה קדם לקריאה הזאת? מה גרם לאלוהים לפנות לאברהם דווקא? ובהשאלה – מה יכול לגרום לנו, היום, להקשיב לקול הפנימי שלנו הקורא לנו לצאת למסע משנה חיים?
התשובה, ע"פ חכמינו ז"ל, היא התבוננות. מדרשים שונים העוסקים בדמותו של אברהם מספרים לנו כיצד היה מתבונן בצעירותו בעולם ושואל עליו שאלות. קובץ המדרשים "בית המדרש" של אהרון ילניק מספר לנו כך:
כשֶׁהָיָה אַבְרָהָם בֶּן שָׁלוֹש שָׁנִים יָצָא מִן הַמְּעָרָה, הִרְהֵר בְּלִבּוֹ: מִי בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְאוֹתִי?
הִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ לַשֶּׁמֶשׁ. לָעֶרֶב שָׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ בְּמַעֲרָב וְזָרְחָה הַלְּבָנָה בְּמִזְרָח.
כְּשֶׁרָאָה אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים סָבִיב לַיָּרֵחַ, אָמַר: הוא זֶה שֶׁבָּרָא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְאוֹתִי,
וְהַכּוֹכָבִים הַלָּלוּ שָׂרָיו וַעֲבָדָיו. עָמַד כָּל הַלַּיְלָה בִּתְפִלָּה לַיָּרֵחַ.
לַבֹּקֶר שָׁקַע הַיָּרֵחַ בְּמַעֲרָב וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִזְרָח. אָמַר: אֵין בְּיַד אֵלּוּ כּוֹחַ;
אָדוֹן יֵשׁ עֲלֵיהֶם, אֵלָיו אֶתְפַּלֵּל וְאֵלָיו אֶשְׁתַּחֲוֶה.
ואילו ישעיהו לייבוביץ' בבואו לפרש את "משך חכמה" מוסיף ואומר: אברהם אבינו לא חי באותו עולם קדמון של התערבות אלוהית מתמדת העשויה לשנות את הטבע, אלא בעולם שלאחר המבול ולאחר הפלגה, שהוא עולם הנוהג כמנהגו, ובעולם כזה צריך האדם להכיר את אלוהים בכוחות עצמו!
אלוהים, מסבירים לנו המדרשים וליבוביץ', נמצא תמיד בהישג ידינו. כל שאנו צריכים לעשות כדי לפגוש אותו הוא להתבונן בריכוז רב ביצירה שלו ולחפש את היש שמאחורי היש. ההתבוננות, בהייה נטולת הסחות דעת בכוכבים, בעננים, בעצים, בגלי הים, יש בכוחה לחבר אותנו אל הקול האלוהי שבתוכנו. הקול שיכול ללחוש לנו "לך לך", ולכוון אותנו לאמת הפנימית של נפשנו.
הקושי הוא שבימינו אנו, החיבור עם האלוהי הולך ונעלם. המפגש שלנו עם הטבע התנתק. האוכל שאנחנו אוכלים ארוז ומעובד, מנותק לחלוטין מסיבה ותוצאה. הפלאפונים שלנו לא נותנים לנו רגע לבהות ולהרגיש משהו אמיתי, שואבים אותנו לתוכם שוב ושוב בכל פעם שאנו מרגישים לרגע אבודים או משועממים. העבודה הרוחנית שלנו מפנה את מקומה יותר ויותר לעבודת החומר. ועם עבודת החומר באה גם עבודת יוצרי החומר. המרנו את הכוכבים שבשמיים לכוכבים בשר ודם שלאורם אנחנו הולכים – יזמי סטארטאפ, אנשי ממון, כוכבי בידור וריאליטי שמספרים לנו שאנחנו לא מאושרים מספיק, מוצלחים מספיק, מושכים מספיק . איך נראה דרך המסך הזה את אלוהים? איפה נפגוש את היופי של עצמנו? איך יצמח בתוכנו הקול שיגיד לנו "לך לך" ?
מתוך ניסיון להבין מדוע בחר אלוהים להתגלות דווקא לאברהם, מביא לנו בראשית רבה את המדרש המפורסם הבא: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו : אני בעל הבירה.
יש המפרשים את המילה דולקת כשריפה. קרי : אותו האחד מביט בעיר העולה באש ושואל בהתקוממות איך אין כאן מי שאחראי לכבות את השריפה הנוראה הזאת?!
ויש המפרשים את דולקת כאור, קרי : עומד אותו האחד ותוהה איך יכול מקום לשגשג ולהאיר ללא מנהיג. והאמת היא, שאין ממש סתירה בין שני הפירושים. ההתקוממות של הראשון וחיפוש המשמעות של השני משלימים זה את זה. שניהם ביחד בונים דמות של מנהיג רוחני אידיאלי. וזה בעיני האתגר העומד לפנינו כאן: היכולת להחזיק את המקל הזה בשני צדדיו. האם נוכל להיות נוכחים, פעילים, מאתגרים, מעיזים ומהפכנים מחד גיסא, אך גם תמימים, רוחניים, תוהים, וקשובים לקול של אלוהים שבקרבנו, מאידך גיסא?
אני מאחל לכולנו שכן.
ובכל מקרה, דעו, שתמיד, אבל תמיד, שמורה לכולנו הזכות לנתק את הפלאפון, לצאת למדבר ולבהות בכוכבים.
שבת שלום
הכותב הוא סטודנט בבית במדרש הישראלי לרבנות HUC