פרשת "לך לך" פותחת במשפט המפורסם : "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"(בראשית י"ב, א')
הצווי "לך לך" דורש עיון : מאין ולאן הולך האיש ואנה הוא מגיע.
שתי הסדרות: "לך לך" וזו של השבוע הבא – "וירא", מסכמות את עקרי חייו של אברהם; יציאתו מאור כשדים אל ארץ כנען, פרידתו מאחיו, ירידתו למצרים, לידת שני בניו – ישמעאל ויצחק, גרוש הגר ובנהוספור העקדה.
דרכו של אברהם מיציאתו מארצו ומולדתו ומבית אביו עד תחנתו האחרונה בעקידה היא דרכו בארץ והיא גם דרכו מן הארץ למצרים ובחזרה אל הארץ שהרי נאמר לו "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה". (בראשית י"ג ,י"ז)
אברהם התהלך בארץ התהלכות פיזית מעשית .
ואברהם התהלך בארץ התהלכות פיזית רוחנית
הכתוב משתמש בשורש ה.ל.ך באופן מכוון, וכך אנו מוצאים שצמד המילים" לך לך" מהווה מפתח בסיפור תולדות אברהם.
אם אמרנו שבשתי הפרשות, "לך לך" ו"וירא", קורים כל האירועים המשמעותיים בחיי אברהם, הנה הצווי "לך לך" מחבר בין ראשיתה של הפרשה האחת וסיומה של הפרשה האחרת.
פרשת "לך לך" פותחת בציווי "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך". זהו הניסיון הראשון, על פי פרשנות חז"ל, בו נתנסה אברהם. פרשת "וירא" מסתיימת בסיפור העקדה שהוא, לפי מניין חז"ל, אחרון ניסיונותיו של אברהם. פרשה זו פותחת בציווי "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה" (כ"ב , ב'). שני ציווים אלא סותרים זה את זה, לכאורה . בראשון מצטווה אברהם לצאת מאור כשדים אל יעודו בעתיד. בשני מצטווה אברהם לגדוע את העתיד המתגלם בבנו.
מה קרה בין ה"לך לך" הראשון לשני?
לדעת פרשנים בין שני הציוויים הללו עוברים על אברהם שמונה ניסיונות. לאחר האחרון שבנסיונות מכיר אלוהים: "כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה". (כ"ב , י"ב)
אברהם, הזוכר את הבטחת הזרע של האל, בוטח בה' והולך על פי ציוויו; ובכל זאת הליכה שונה שם.
את ה"לך לך" הראשון מפרש רש"י "להנאתך ולטובתך", כלומר מה שמצפה לאברהם בארץ כנען יהיה להנאתו ולטובתו. אולם ה"לך לך" האחרון קשור בסיפור העקידה ובוודאי שלא קשור לא בהנאה ולא בטובה, אולי בהפך הגמור לחלוטין.
בין היציאה מאור כשדים לעמידה מול האל בהר המוריה הופך אברהם לאבי האומה, מייצג המסר של אמונה באל אחד, מייצג האישיות הראשונה שבזכותה ראוי לקיים את העולם.
וכך מסביר זאת בעל המדרש, בבראשית רבה, בעזרת מדרש על הפסוק מירמיהו נ"א ט': "רבי עזריה פתח: "רפאנו את בבל ולא נרפתה, עזבוה ונלך איש לארצו". ריפאנו את בבל בדור אנוש – ולא נרפתה. בדור המבול- עזבוה. בדור הפלגה- ונלך איש לארצו. ויאמר אדוני אל אברהם 'לך לך'". בעל המדרש סוקר את כשלונותיה של האנושות: נכשלו אדם וצאצאיו, נכשלה התחלה שנייה בנוח ובניו, אחרי דור הפלגה עומדת אנושות זו מפולגת לעמים ולא תעלה לה עוד ארוכה ולא תשוב לקדמותה ולאחווה גמורה, אלא אם תבוא התחלה שלישית אשר בה יהיה עם אחד לברכה "ונברכו בו כל משפחות האדמה".
מדרש זה מסביר את הבחירה באברהם שרק עליו נאמר "והיה ברכה".
בין "לך לך" הראשון לאחרון הופך אברם לאברהם. אבי המון גויים, אב העולם ובעיקר אברהם אבינו. אבל כמו בכל אליה שקוץ בה גם בייעוד האדיר הזה מפגע נוראי ויש לו רמז בביטוי "לך לך". מה שמביא את הקדוש ברוך הוא להכיר "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" היא הליכתו של אברהם מעצמו, מוכנותו של אברהם להקריב את בנו יחידו אשר אהב.
העקדה מוכיחה כי אין אברהם עומד במדרגת בני האדם הרגילים. הוא הולך מעצמו ומרגשותיו האבהיים ומנאמנותו לאשתו. הפגם הנורא הזה באבי האומה עובר איתנו מדור לדור.
אברהם הזה מזכיר לי במידה רבה את יצחק רבין, הפרגמטיסט והביטחוניסט, ששנת חייו האחרונה הייתה שונה כל כך מקודמותיה. בשנה האחרונה הלך מעצמו. קראו לזה שינוי דרך. זו השנה שבה טווה את חזון השלום והלך עימו לאוסלו והיה מוכן להקריב עבורו הכל, אפילו את חייו.
ומאז אוסלו, שאליה הלכנו אנו עימו, הלכנו ממנו וממורשתו מרחקים עצומים. נתרחקנו מן ההבטחה "והיה ברכה ונברכו בך כל משפחות האדמה". הלכנו מחזון עם החי בשלום עם שכניו ואף שנתקרבנו מעט בזמן ההנתקות- הדרך ארוכה עד מאד.