אברהם המהגר וצאצאיו

יהודה עמיחי מתוך האוסף "המקום שלא הייתי בו"

פרשת לֶךְ לְךָ פותחת בציווי אלהי על הגירה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. בראשית י"ב, א

אברהם אבינו נטה לציית להוראות שקיבל. הוא שמע בקול אשתו ובקול אלהיו, גם כאשר נתבקש לבצע משימות שמידת המוסריות שלהן הרבה יותר מפוקפקת מאשר הגירה. אין זה מפליא, אם כן, שבמקרה של הציווי על הגירה הוא מציית באופן מיידי:

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. בראשית י"ב, ה-ו

פרשנים אחדים מתייחסים להגירתו של אברהם כאל הכרח – צעד שבונה את אישיותו לקראת היעוד שאותו הוא עתיד למלא כאבי אומה חדשה. רש"ר הירש, מצביע על ההליכה לכנען כצעד שנועד להרחיק את אברהם מן ההשפעות השליליות של סביבתו הקודמת, והוא אף רואה בהליכה לכנען ערך העומד בפני עצמו:

" "לך לך" – לך לעצמך בבדידות ! … לך לעצמך, בדרכך שלך, לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. ההגירה הראשונה מאור כשדים אולי היתה לצורך הצלה, ואילו במצוה זו ההליכה היא מטרה לעצמה ".

רש"ר הירש לבראשית י"ב, א

רש"ר מוסיף עקיצה לעבר תנועת הרפורמה, ומדגיש שאברהם, בניגוד לרפורמים, סירב ללכת ברוח הזמן, ומזלנו כעם שכך באמת עשה.

ברוח דומה מצביע ה"שפת אמת" (האדמו"ר הראשון מגור) על כך שעמידה במקום, ללא התנועה שבהגירה, היא מסוכנת, שכן אם אין אנחנו מתמידים בתנועה, תמיד קיימת סכנה של נסיגה אחורה.

לך לך מארצך. כי אדם נקרא מהלך וצריך לעולם לילך ממדריגה למדריגה ולצאת מן ההרגל והטבע ואפילו כשזוכין לאיזה מדריגה בעבודת הבורא יתברך. מ"מ גם בזה ההרגל נעשה טבע שני. ולכן צריכין בכל עת לחדש דרכים בעבודת ה' בנפשו. ואברהם אבינו ע"ה נתנסה עשרה נסיונות ובכל נסיון נעשה כבריה חדשה עד שזכה לצאת מכל הטבע כמו שכתוב.

שפת אמת מתוך דרשת לך-לך לשנת תרנ"ו

מעבר לסיבות האפשריות לציווי האלוהי הזה על אברהם, משכה את תשומת לבי בפרשתנו התמציתיות הרבה של תיאור ההגירה. האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחי היא כל אותם מקומות שבהם התורה מספרת לנו בשתים או שלוש מלים סיפור חיים שלם: "וַתַּהַר, וַתֵּלֶד" או "וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בּן" (בראשית ד', א, ד' יז, כ"א ב, כ"ט לג, כ"ט לד ומקומות רבים נוספים). הפסוקים הללו, כמו גם הפסוקים שמתארים את הגירת אברהם ושרה, מעוררים בי את המחשבה שרק מי שלא חווה הריון ולידה או הגירה בעצמו, יכול להיות כל כך תמציתי כלפי אירוע חיים כה מטלטל. מסקרנים אותי הפרטים המוסתרים בתמצית הזו – כמה זמן ארכה אריזת כל המטלטלין, כיצד החליטו אברהם ושרה מה להותיר מאחוריהם כזיכרון ישן ומה לקחת איתם לחיים חדשים בארץ לא נודעת, מי הלך ברגל ומי זכה ללוקסוס של רכיבה על חמור, איזו צידה ארזו לעצמם לדרך.

אפשר רק לשער תוך כמה זמן רכשו אברהם ושרה את השפה החדשה: מתי יכלו לצאת לחנווני של אלון מורה או לשוק של שכם ולהסביר מה ברצונם לקנות בלי להביך את עצמם יתר על המידה, או לחילופין, בלי שסוחר ממולח יעשה על חשבונם עסקה טובה בעוד הם מנסים לחשב את הפרשי השערים בין המטבע של חרן לזה של כנען.

להגירה, לפי שירו של עמיחי, יש השלכות לא רק על המהגר עצמו, אלא גם על צאצאיו. הדימוי של עמיחי של בן המהגרים ככלי מלא נוזלים שממשיכים לשקשק ולהעלות גלים גם לאחר שהכלי הונח במקומו, הוא נפלא בעיני. החיצוניות של הגוף ושל הקיום נדמה שנתערתה בסביבתה, השפה נרכשה, למדנו מה נהוג לאכול לארוחת הבוקר, איך מתלבשים כאן ובאיזה מרחק מנומס לעמוד מבן השיח, למי לוחצים יד, את מי מנשקים על שתי הלחיים ואת מי בשום פנים ואופן לא.

אך מבפנים, הקרביים ממשיכים לרגוש. זהיר ככל שיהיה ההורה המהגר, אפילו יעשה כל מאמץ להעתיק את הכלי המלא ממקומו בצעדים מדודים ואטיים, אי אפשר יהיה למנוע את הגלים לחלוטין. ועל אחת כמה וכמה יהיו הגלים גבוהים וסוערים אם הייתה העזיבה חפוזה או כפויה.

ומעברו השני של המהגר, נמצאת התרבות הקולטת אותו, וגם לה יש דרישות, ובמקרה של אברהם ושרה, לאלהים יש בה חלק משמעותי. הדרישה שלו מן המהגרים היא אופיינית לתרבות הקולטת – שנו את שמותיכם.

וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. בראשית י"ז, ה

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם, שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי:כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. בראשית י"ז, טו

לפחות לגבי אברהם, שינוי השם הוא כל כך משמעותי בעיני חז"ל, שלדעתם יש איסור לכנות את אברהם בשמו הקודם:

תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם – עובר בעשה, שנאמר: וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם. רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם. ברכות י"ג, ע"א

שינוי השם הוא סמל לשינוי זהות ולשינוי גורל, לעזיבת הזהות האלילית הקודמת ומעבר לאמונה באלהים, מעבר ממעמד של סתם אדם מן הישוב למעמד של אב המון גויים. אברבנאל בפירושו לפסוק מסביר את האיסור להשתמש בשמו הקודם של אברהם בכך שאין להשפיל גר בכך שמזכירים לו את ימיו כגוי. (אברבנאל לפרשת המילה, התשובה לשאלה השמינית).

השאלה שעולה אצלי כאן היא מה על אותם מהגרים שדווקא מחבבים את שמותיהם בעלי הצלצול הזר, ואני תוהה אם אברם ושרי היו מאלה. בילדותי לרוב המבוגרים סביבי, בני המשפחה והחברים של הוריי, היו שמות זרים ומוזרים, חלקם היו משעשעים מספיק לאזניי הצבריות כדי שיהפכו מושא להומור המרושע שלי ושל אחִי.- דוּניוּ, בּוּבּי, וִילִי, מָפִּי, וגֶרְטִי הם רק רשימה חלקית. בעבודה ובתור בקופת חולים קראו לדוניו דוד, לוילי זאב, למפי משה ולגרטי שרה, אבל מי שחש קירבה אליהם דבק בשמות הרחוקים ההם, כמעין סמל לכך שכור ההיתוך לא התיך אותם לגמרי.

אינני יודעת אם להיותנו צאצאים לעם שראשיתו בזוג מהגרים יש משמעות מעשית, אבל אני מקווה שכן. בעיני יש משהו חיובי בחוסר השקט של המהגר, בחוסר הנינוחות שלו. לאחיזה הבטוחה-מידי בקרקע של מי שהתגבר לחלוטין על טראומת ההגירה יש בימינו תוצאות פוליטיות שהן בעיני הרות אסון. יש אירוניה רבה בכך שהאוחזים בקרקע בבטחה מדברים בלהט על זכותם על "ארץ האבות", אך שוכחים שגם אברם היה מהגר, שהיו ותיקים ממנו בארץ כנען.

באינספור מקומות התורה מסבירה את הציוויים המוטלים עלינו בנימוק "כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ה' יד, ט"ו טו, כ"ד יח ועוד). אולי אפשר להסביר חלק מן הדינים של התורה, שדורשים מאיתנו גם התחשבות באחר וגם הודיה על מה שניתן לנו, בהיותנו צאצאי מהגרים. כמו אצל עמיחי, הדם בעורקים עדיין לא נרגע מן העלייה ההיא מחרן, עדיין משקשק בשאון בדפנות הגוף. השאון הזה יכול לשמש לנו תזכורת חשובה מאין באנו, ולסמן לנו נתיב לאן אנו הולכים.