הלב המודרני יוצא אל קורח המסכן, שדומה שבסך הכל התנהג כמו כל יהודי ליבראלי טוב: שאל שאלות קשות, לא הסכים לקבל דבר כמובן מאליו, ובוודאי אם דבר זה מושתת על אבחנות גנטיות – השתייכות למשפחת כהונה – שהן גזעניות ובלתי רלבנטיות בעיניו. יתר על כן, קורח טען ש"הכל שפיט" – לא רק מעשיהם של משה ואהרן המנהיגים, כי אם גם עצם הליך בחירתם לתפקידיהם הבכירים. כל אלה צריכים להיות נתונים לביקורת הציבור, ואילו היה חי קורח בימינו היה מן הסתם מגיש בג"ץ, או דורש לבדוק את פרטי המכרז. אלא מאי, שהתורה אינה מתייחסת לכל מורד, או מורד בפוטנציה, כפי שהיא מתייחסת אל קורח. רק לפני שבועיים קראנו בפרשת "בהעלותך" סיפור שנדמה שהוא ההפך הגמור ממה שאנו מוצאים בפרשתנו:
וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם (במדבר י"א, כ"ו-כ"ז).
למרות ההמלצות של יהושע לפעול בתקיפות נגד אלדד ומידד, סרבני הפקודה שנשארו במחנה והתנבאו בו, מפגין משה ביטחון רב במנהיגות שלו, אינו מבקש לעצמו בלעדיות ואומר אדרבא, יש מקום לכולם:
וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם (שם, כ"ח-כ"ט).
מדוע, אם כן, התנהגותו של קורח, בניגוד למעשיהם של אלדד ומידד, "מקפיצה" כל כך את משה ואת אלהים? הפרשנות המסורתית מציעה סיבות אחדות, למשל בפסוק הפותח את הפרשה:
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן (שם ט"ז, א').
בפסוק חסר המושא – התורה אינה מספרת לנו את מי או את מה לקח קורח. רש"י מפרש שקורח לקח את עצמו, כלומר הפריד את עצמו והתנשא על שאר העם, דבר שמוצא חיזוק בתרגום אונקלוס, שבו מתורגמת המלה "ויקח" ל"אתפליג".
לעומת ההסבר הזה, במדרש במדבר רבה מוצעת אפשרות אחרת שנשענת על סמיכות הפרשיות אל פרשת ציצית, החותמת את פרשת שלח-לך הקודמת לפרשתנו. על פי הפרשנות שם, קורח מוצא זמן לעצמו להציק למשה בשאלות הלכתיות:
"ויקח קרח" מה כתיב למעלה מן הענין ? (=מה כתוב בתורה לפני כן)
"ועשו להם ציצית"
קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית?
אמר לו (משה): חייבת בציצית.
אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה? (= האם לא מספיקה כל התכלת שבטלית, צריך דווקא את הציציות?)
(המשיך קרח לשאול): בית מלא ספרים (=ספרי תורה) מהו שיהא פטור מן המזוזה?
אמר לו (משה): חייב במזוזה
אמר לו (קרח): כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית? (=הרי יש כל כך הרבה ספרי תורה בבית עם כל כך הרבה פרשיות, מדוע צריך להוסיף עליהן גם מזוזה) (במדבר רבה י"ח, א).
על פי פרשנות זו, קורח הוא מה שאנו מכנים חכמולוג. ההלכות הקשורות בציצית או במזוזה אינן באמת מעניינות אותו, אלא כאשר הן הופכות בידיו לכלי נשק כדי להתנגח במשה ובמנהיגותו. דברים אלה עולים בקנה אחד עם המשנה הבאה ממסכת אבות:
כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים; ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים, זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמיים, זו מחלוקת קורח ועדתו. (משנה אבות, ה', ט"ז)
ההסברים המדרשיים הללו הם יפים, אך קשה למצוא להם הצדקה בפשט התורה, והם מותירים את השאלה בעינה – היכן בדיוק טמון ההבדל בין אלדד ומידד לבין קורח? כלומר, מתי הופך אדם בעינינו לחכמולוג, לפלגן, לאדם שהמחלוקת שלו אינה מחלוקת לשם שמים? לתהיה הזו יש ביטוי גם בחיי היום-יום שלנו – מה ההבדל בין תלמידה סקרנית שמקשה קושיות למוריה לבין תלמידה מתריסה וחצופה? היכן עובר הגבול בין בן בעל חשיבה עצמאית שמאתגר מעט את הוריו לבין בן שחוטא ביחס של חוסר כבוד כלפיהם?
עיון בדרשת ה"שפת אמת" (האדמו"ר השני מגור שחי במחצית השניה של המאה ה-19) לפרשת קורח הצליח לשפוך מעט אור על מחשבותי. הוא מצביע על כך שלא רק למורד יש תפקיד, כי אם גם למנהיג שהוא מושא המרד:
וה' יתברך בחר באהרן הכהן להיות קדום מרחם הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ואין זה מעבודתו רק מה שנתן לו ה' יתברך. … כי כל שבח אהרן שהיה מוכן לקבל השפעת קדושה מה' יתברך בלי שינוי. כמו שנאמר "ויעש כן" ולא שינה. אבל לא לשתף כח עצמותו, כי ידע תמיד שהוא רק כלי מוכן לקדושת ה' יתברך. ולא היה טעם כלל לקנאת קרח כי אדרבא, בחירת אהרן הוא הביטול לגמרי. … שעל ידי שהיה קורח טועה וחשב כוחי ועוצם ידי כו' לכך נתקנא. אבל אם היה יודע שאין שום אדם יכול לגשת לעבודת הקודש רק על ידי שהבדיל הקב"ה הלוים לקרבם אליו, ממילא היה מבין ומאמין כי כן נכון בדרך זה להיות בטל אל הכלל. כי אם יהיה כל אדם זוכה כפי מעשיו לא יהיה כח לשום בריה לגשת אל עבודת הקודש כנ"ל ("שפת אמת" לפרשת קרח, תרל"א).
קורח, לפי ה"שפת אמת", פירש לא נכון את מנהיגותו של אהרן. הוא חשב שאהרן מלא בכוח, התקנא בו ורצה להיות מלא בכוח כמוהו, על מנת שגם הוא יגיע לעמדה של מנהיגות, אלא שלמעשה המנהיגות של אהרן נובעת מחוסר כוח, מביטול עצמי, וזהו הדבר שמאפשר לרוח האלהית לשרות עליו. זהו סוג של פרשנות על מהי מחלוקת לשם שמים, כשמחלוקת שאינה לשם שמים, לפי ה"שפת אמת", היא מחלוקת שהאגו תופס בה מקום נכבד.
בדברים אלה ביקש ה"שפת אמת" ללמד זכות על אהרן ועל גדולת מנהיגותו, אלא שבעודו עושה כן, אולי רמז לכשלונו המנהיגותי של משה בפרשת קורח. מה שמשתמע מדרשה זו הוא שלמחלוקת פלגנית, כזו שאינה לשם שמים, יש שני צדדים. כלומר, הקו המבדיל בין שני סיפורי המרד שתיארתי אינו עובר בין התנהגותם של אלדד ומידד מזה לבין התנהגותו של קורח מזה, כי אם בין שני מודלים מנהיגותיים של משה. יתכן שאילו מהצד של משה הייתה מחלוקתו עם קורח מחלוקת לשם שמים, כזו שאין בה מקום לשיקולים של אגו, לא היה קורח מתויג כחכמולוג, ולא היינו מגיעים לסופו הקשה של הסיפור.
אני מצטערת להודות שהדרישה שמשתמעת מדרשת ה"שפת אמת" – שהמורה, ההורה, המנהיג, יהיה רק כלי לשליחות האלהית, "עשה אותי כלי לשליחותך" – היא דרישה מאד מאתגרת בעיני, אולי אפילו לא הוגנת. אבל יש משהו באבחנה שהוא עושה – צריך שניים לטנגו הזה של החכמולוגיות; כדי שמחלוקת תהפוך להתעמתות קשה כל כך צריך שמשני צדי המתרס יעמדו אנשים שמחלוקתם אינה מחלוקת לשם שמים.