לאחר שקורח ועדתו נקהלים על משה ואהרון וקוראים: כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו מעל קהל ה', מתחיל שלב ההוכחות האלוהיות לנבחרותם של האחים המכהנים בהנהגה. האש יורדת מן השמים אל מחתתו של אהרון בלבד, האדמה פותחת את פיה ובולעת את קרח ואת כל עדתו. כאשר נציגי השבטים מפקידים מטה בשם כל שבט לראות מאיזה מטה יעלו פרחים, רק מטה אהרון פורח:
והנחתם באהל מועד, לפני העדות אשר אועד לכם שמה: והיה האיש אשר אבחר-בו מטהו יפרח… ויהי ממחרת ויבא משה אל-אהל העדות והנה פרח מטה-אהרן לבית לוי. (במדבר י"ז)
המלה "יפרח" מופיעה בתורה רק פעם אחת, כאן. ובכן מה? הרי המילה "פרח" בהטיות אחרות ודאי מופיעה! אלא שלא פעמים רבות. יש את הגפן הפורחת בחלומו של שר המשקים (בראשית מ' י'), ישנם פרחי הזהב אשר היו חלק מצורת המנורה שבאוהל מועד (מוזכרים מספר פעמים בספר שמות ובספר במדבר) ויש את פריחת העור מן השחין במכות מצרים (שמות ט') או מן הצרעת (ויקרא י"ג-י"ד). כלומר, פרח השקד אשר פרח במטה אהרון הוא הפרח היחיד אשר פורח בתורה כולה, וגם הוא פרח ניסי ולא לגמרי טבעי! שאר הפרחים הם חלומות ודימויים. הנביאים ובעלי הכתובים הזכירו יותר פרחים ופריחות שבטבע, אך גם הם השתמשו בפריחה בעיקר כדי לדמות אליה את השגשוג או הקמילה של אדם, עם, צדיקים ורשעים. תיאורי הטבע של שיר-השירים יוצאים מן הכלל (תרתי משמע), וגם אותם, כידוע, ניסה רבי עקיבא להפוך למשל (מוזמנות ומוזמנים לקרוא את התייחסותו של מאיר שלו לנושא פרחי ישראל וחסרונם מן המקרא בספרו הנהדר "גינת בר", בפרק "עץ השדה").
והיה האיש אשר אבחר-בו מטהו יפרח –פרש בעל הטורים, רבי יעקב בן רבנו אשר:
ד' במסורה, הכא ואידך: "צדיק כתמר יפרח" (תהלים צ"ב), "יפרח כשושנה" (הושע י"ד), "יפרח בימיו צדיק" (תהלים ע"ב). "מטהו יפרח" זה "צדיק כתמר יפרח" שכיון שמטהו יפרח יצא צדיק בדינו וזהו "יפרח כשושנה ויהי כזית הודו" וזהו "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן" וכן "יפרח בימיו צדיק" שנאמר על המלך המשיח שבימיו תחזור הכהונה ויפרח מטה אהרון.
ארבע פעמים במקרא כולו מופיעה המילה "יפרח", ובעל הטורים מחבר אותן לכדי מסר אחד מתמשך: המטה הפורח של אהרון מוכיח את צדיקותו ואת הצדק העומד לצידו במאבק מול טענותיו של קורח, ולכן הוא יפרח כשושנה ויזכה להוד כמו הזית, אשר בו מושחים את הכהן הגדול, וכשיבוא המשיח תתחדש הכהונה ושוב יפרח הצדיק – צאצאו הישיר של אהרון ישוב לכהן.
בין קביעה נבואית למשאלת-לב, בעל הטורים מגלה בארבע הפריחות הנדירות של המילה "יפרח" את המעמד הכוהני שגם אם נסתר מעינינו כבר מאות בשנים, הרי שהוא קבוע ועוד ישוב להתגלות בעולם.
אלא שבעל-הטורים נוקט כאן בשיטה של הוכחת המבוקש. המילה "יפרח" אמנם שבה ועולה, אך הפסוקים האחרים אותם הוא מצטט אינם מזכירים את אהרון או את הכוהנים. הושע מנבא נבואת נחמה בה ישוב עם ישראל אל ה' (וזוהי הפטרת שבת "שובה", בין ראש-השנה ליום-הכיפורים, הנקראת על-שם המילה הפותחת את הפרק הזה בנביא), ובימים ההם אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה, ויך שרשיו כלבנון: ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו, וריח לו כלבנון: ישבו ישבי בצלו, יחיו דגן ויפרחו כגפן, זכרו כיין לבנון: (הושע י"ד ו-ח). הפורח והמלבלב כאן הוא עם ישראל כולו. בעל מזמור ע"ב בתהלים משורר על הצדיק שפורח ומצליח בימיו של מלך עושה משפט וצדקה, מלך המציל אביונים, חס על דלים ודואג לטובת עמים רבים: יפרח בימיו צדיק, ורב שלום עד בלי ירח (תהלים ע"ב ז'). וגם בעל מזמור צ"ב מדבר על הימים בהם צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה (תהלים צ"ב י"ג) – כאשר סיבת ההצלחה של אדם בחייו תהיה התנהלות צודקת של העולם בה הצדיק זוכה לפריחה ולרוב שלום, העם השב אל אלוהיו מכה שורש ונמלא הוד, עולם בו רואים, חשים ואומרים בביטחון: כי ישר ה', צורי ולא עוולתה בו.
התיאורים המופיעים בפרשת "קרח", של מציאות בה האדם הראוי מסומן ומאושר מלמעלה וכל המערערים עליו נעלמים ונאלמים כלעומת שבאו, נשמעים קוסמים במציאות של מערכות בחירות חוזרות ונשנות ברחבי העולם ובמדינתנו. אנו חיים בעולם בו המנהיגות הראויה היא נושא מתמיד לוויכוח ויש רבים הרואים בכל מתמודד או מתמודדת, וגם בכל הנהגה מכהנת, את האויבים המוחלטים של הגאולה המבוקשת. כמה שעות של דיונים וכעסים, שיקולי עלות-תועלת של רייטינג ופופולריות וכסף שמתבזבז על קמפיינים ויועצי תקשורת היו נחסכים לו היו כל המועמדות והמועמדים מניחים את מטותיהם באוהל מיוחד ורק מטה אחד היה פורח. היינו מוותרים על האדמה הנפערת ועל אש משמים, רק סימן אחד ראוי של האשה או האיש אשר בחר בהם ה'.
אלא שהמציאות שלנו היא מציאות של חיפוש אנושי, לבטים וגם טעויות. חופש בחירה, גם בבחירה המוטעית. ובכל זאת, אפשר לקחת אתנו משהו משיטתו של בעל-הטורים, קשר מכוון בין ה"יפרח" של מטה אהרון ל"יפרח" של הושע ושל בעל מזמורי תהלים, בחיפוש ויצירת הקשר בין הפריחות הנדירות הללו. אהרון, מספר לנו הלל הזקן בפרקי אבות, היה: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (פרק א' משנה י"ב). המילה "יפרח" מלווה אותנו מאהרון, אוהב השלום, הבריות והתורה, אל מנהיגות המביאה שלום, צדק, צדקה ותשובה אל העולם, מנהיגות שיוצרת מציאות של גאולה. מנהיגות של היות האדם צדיק ולאו דווקא צאצא של צדיקים, בעיני עצמם או בעיני האל. מנהיגות של אמונה בטוב ולא של פחד, של תפילה בעד העם והעולם ולא הסתגרות וחזיונות מאיימים. אלו קריטריונים ברורים למדי – אמות מידה שמעלות בדמיוננו פרחים מלבלבים של שקד, גפן, שושן ותמר.
שבת שלום