מעשה דתן ואבירם עיקרו ככל הנראה מרד של שתי משפחות בסמכותו של משה (במדבר טז יב-יד) " וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב, ויאמרו: לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר?! אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם, העיני האנשים ההם תנקר? לא נעלה".
מעשה קרח ועדתו עיקרו מרידה בסמכות הכהונה של אהרן (במדבר פרק טז ג-ה)
"ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם: רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'? …וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר: בקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו".
מעשה כל עדת בני-ישראל מדבר בתביעה פלילית חמורה של העם כנגד משה ואהרן על התוצאות הקטלניות של המרידות הקודמות (במדבר פרק יז ו) " וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר: אתם המתם את עם ה'".
ובתרגום מדייקים: אתם גרמתם לכך שמת עם ה' (אתון גרמתון דמית עמיה דיי).
האם יש ממש באשמה שמטיל העם במשה ובאהרון? האם יש רגלים לדבר שמשה ואהרן אחראים או שותפים בהמתת המורדים? ואם אכן כך -מה בכך? הרי ראויים היו לענישה על מרידתם?
הרשב"ם (נכדו של רש"י, צרפת, נפטר בערך ב – 1160) מסביר את אשמת 250 נשיאי העדה: הם מתו כיוון שעשו כמצוות משה והקטירו קטורת שאסור היה עליהם להקטירה. "ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך: היו לפני ה' אתה והם ואהרן מחר. וקחו איש מחתתו, ונתתם עליהם קטרת והקרבתם לפני ה' איש מחתתו, חמשים ומאתים מחתת, ואתה ואהרן איש מחתתו". (טז טז-יז)
בכך למעשה הכשילו אותם משה ואהרן ביודעם שהמקטיר ללא סמכות יומת (כדוגמת בני אהרן נדב ואביהוא שהקטירו אש-זרה, ראו ויקרא י' ועוד).
בשונה מהרשב"ם המציע מעשה הכשלה של המורדים המשניים, הרמב"ן (ספרד וירושלים, נפטר ב – 1270) מציע הסבר מורכב יותר לכישלון וטוען כי אכן הכשילו משה ואהרן את הנשיאים, אך משום שלא הבינו את דרישתם הלגיטימית, או חמור מכך – כן הבינו והרגו אותם בכוונה תחילה. לפי הרמב"ן הנשיאים לא ביקשו למרד בסמכות הכוהנים המקטירים, אלא ביקשו לא לקיים את 'פדיון הבן' (מצווה המופיעה בהמשך הפרשה יח טו ואילך) משום שרצו שכל הבכורים מכל השבטים ישמשו במשכן ולא רק בני שבט לוי. אכן, כל זמן שלא נפדו, ראויים הבכורים לשרת בקודש ולכן אולי היו 250 הנשיאים "קריאי מועד אנשי שם". לכן דרישתם אינה מרד, אלא בקשה לגיטימית ל"דמוקרטיזציה" של השירות בקודש וביטול מעמד הלויים הייחודי. על כך מאשים העם את משה ואהרן ברצח ממש.
הצעה נוספת עולה מתוך השוואת התנהגותם של משה ואהרן בשלשה סיפורי המרידה ותוצאותיהם. בשלושת הסיפורים מופיעה מכת מוות אלוהית:
בסיפור דתן ואבירם [וקרח] (במדבר טז כג ואילך) פתחה הארץ את פיה ובלעה את קרח דתן ואבירם, אותם ואל כל אשר להם.
בסיפור אנשיו של קרח (במדבר טז לה) יצאה אש ה' ואכלה את מאתים וחמישים מקריבי הקטורת.
בסיפור כל העם המאשימים (במדבר יז יד) מתו ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש במגפה.
אנו שמים לב לכך שמספר הנספים עולה מסיפור לסיפור. האל מגביר את עצמת פגיעתו ומאיים לכלות את העם כולו (כפי שעלה במחשבה מלפניו לאחר מעשה העגל, שמות לב, ולאחר מעשה המרגלים, במדבר יד). למעשה בשניים מן המקרים מואס האל בעם ובמקרה דתן ואבירם מואס בהם משה עצמו. ומעניינת במיוחד השוואת התגובות של משה ואהרן לעוצמתו המכלה של האל.
משה כועס על דתן ואבירם, אולי אפילו מרגיש פגוע מהם (במדבר טז טו) ולכן גם אין לו התנגדות שתבלע אותם האדמה (שם ל) .
במעשה קרח ו 250 הנשיאים קורה דבר אחר לחלוטין: האל מבקש להגיב (שם כ-כא) ומשה ואהרן מנסים להגן על האנשים (שם כב): "ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחת לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף?!" משה ואהרון מנסים למנוע פגיעה באנשים חפים מפשע ולהעניש רק את האשמים הישירים.
ובכל זאת, כפי שתארנו למעלה, ה' שורף אותם באש.
בסיפור התלונה של העם מגיעה הדרמה לשיאה. ה' מבקש לכלותם (יז ט-יג) משה ואהרן מגינים – "ויפלו על פניהם" – אולם משה כבר יודע שבפעם הקודמת זה לא עזר ולכן מפעיל הגנה מסוג אחר: "ויאמר משה אל אהרן: קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה, וירץ אל תוך הקהל, והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטרת ויכפר על העם. ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה". (שם יז יא-יג).
בדרמה המתחוללת בין ה', משה ואהרן והעם, אנו מוצאים תהליך עקוב מדם של לימוד מה היא מנהיגות ראויה. מנהיגות שמונעת שפיכות דמים אף אם אלוהים הוא המדבר בה. תביעתו של העם ממשה ואהרון רצינית ובעלת תוקף. משה ואהרון אחראים ישירים למותם של דתן ואבירם. הם אחראים על אי מניעת מותם של הנשיאים, והם אחראים על עצירתה של המגפה בסיפור השלישי. במילים אחרות – סוף סוף הבינו את הרמז.
בימינו, כאשר אנו נקרעים בין תביעות לעליונות הסמכות הדמוקרטית (גם כששלחה ויישבה וגם כשהיא עוקרת) לבין תביעות לציות לצו המצפון הפנימי; כאשר אנו נשחקים בין תביעות סותרות על הדרך לשירות האל – בימים אלה אנו זקוקים לקריאה תובעת ובלתי מתפשרת לכל מנהיג וכהן, לרוץ אל תוך הקהל, לעמוד בין המתים ובין החיים, ותעצר המגפה.