אבחר בנושא מעניין לכשעצמו, אך למרבה הפלא נעדר כמעט לחלוטין מן העולם היהודי לדורותיו והוא: אמנות יהודית- אותנטית. אמנות שהיא כל כולה יהודית ונעדרת חיקויים והשפעות של תרבויות סובבות. (רוב האומנות היהודית [אם לא כולה] היא חיקוי של התרבות הסובבת).
בפרשה אנו קוראים על בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה:
"ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכה" (שמות לא 3-5)
לפנינו האומן הישראלי ה"מוצהר" הראשון! אומן מלא רוח אלהים שהיא רוח של חכמה ותבונה.
ורש"י מפרש: חכמה – מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד. ובתבונה – מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד.
בדבריו של רש"י ניתן לראות את האומן ה"מעתיק" ואת האומן ה"ממציא", את בעל היכולת ללמוד מאחרים ואת זה המעבד את הנלמד ויוצר יצירה ייחודית – שלו.
את האומן ה"מעתיק" אנו מכירים מן ההיסטוריה היהודית , האומן המושפע מהסביבה ו"מייהד" אומנות נוצרית או מוסלמית – "מכשיר" אותה, ומכניסה לחיק היהדות. אך היכן היא היצירה היהודית? היכן התבונה האלוהית ששרתה על בצלאל?
כמדומני שאת ה"תבונה" האלוהית נוכל לראות בתופעה של "ציורי מדרש".
העם היהודי, "עם הספר", התמקד ברבות השנים בספר, בטקסט, ועסק מעט מאוד באומנות לשם אומנות. אבל, ישנה תופעה מעניינת והיא נקראת במחקר "אומנות [הדמות] הציור בבית הכנסת". תופעה זו העסיקה רבות את העולם המחקרי ומאמרים רבים נכתבו בנושא מעניין זה.
בעקבות חפירות ארכיאולוגיות בארץ ובעולם נחשפה בפנינו תופעה מדהימה של בתי כנסת ובהם ציורי קיר ופסיפסים מדהימים. לפתע מתגלה יהדות אחרת, יהדות שבתי הכנסת שלה מעוטרים בדמויות מהעולם ההלניסטי, כמו למשל ציור של גלגל המזלות על רצפת בתי הכנסת , ואף נשים חשופות וערומות, כדוגמת ציור בת-פרעה המוציאה את משה מן היאור (הנמצא בבית הכנסת ב"דורא ארופוס").
אחד מבתי הכנסת הללו הוא בית כנסת בצפון סוריה, על גדות נהר הפרת: בית הכנסת ב"דורא ארופוס". בבית הכנסת נשתמרו ציורי קיר מדהימים ביופיים מהמאה השלישית לספירה (סביב 245 לספירה), ציורים המתארים קטעים מן ההיסטוריה היהודית כגון: משה נמשה מהיאור שהוזכר לעיל, נבואות יחזקאל, מגילת אסתר ועוד תיאורים ודמויות מהעולם היהודי.
(על דורא ארופוס ראה: http://research.yale.edu:8084/divdl/eikon/subjects.jsp?subjectid=463)
אחד הדברים המעניינים שנתגלו בבית כנסת זה הוא: ה"ציור המדרשי" או ה"מדרש המצוייר".
בהפטרה של השבת, פרשת "כי תשא" (ספר מלכים א' יח') מסופר על אליהו ונביאי הבעל בהר הכרמל. נביאי הבעל מנסים להעלות אש על מזבח הבעל ללא הצלחה, ואילו אליהו מצליח להעלות את האש.
ובמדרש אגדה (נספח למדרש דברים רבה) נמסר לנו:
'וכשבא אליהו לפני אחאב לבחון נביאי הבעל וכהני הבמות, ונביאי הבעל יודעים שלא היה יכולת הבעל להוציא אש מאליו, מה עשה חיאל, עמד נגד נביאי הבעל ואמר להם, התחזקו ועמדו נגד אליהו, ואני אעשה להם דבר כמות [כאילו] שהבעל שולח לכם אש.
מה עשה, לקח שני אבנים בידו ונעורת פשתן ונכנס במעי הבעל, מפני שהיה חלול, והכיש באבנים זה לזה כדי להדליק הנעורת.
מיד הרגיש אליהו ברוח הקדש ואמר לפניו, רבש"ע [ריבונו של עולם], בקשה גדולה בקשתי ממך ועשית, שהשבת רוחו של בן הצרפית, ועכשיו אני מבקש ממך שתמית אותו רשע במעי הבעל. מיד צוה הקב"ה לנחש ונשכו בעקבו ומת'.
דבר מדהים הוא למצוא ציור קיר, מן המאה השלישית, המתאר אגדה זו על גבי הקיר המערבי של בית הכנסת ב"דורא ארופוס. (וכבר עמד על זאת בהרחבה שאול ליברמן במהדורתו לדברים רבה ירושלים תשנ"ב עמ' 132.)
בציור קיר זה אנו רואים את נביאי הבעל עומדים סביב מזבחו ובידיהם חרבות "כמשפטם"; אנו רואים את העצים על המזבח ובתוך המזבח דמות אדם קטנה האוחזת דבר מה בידה. זו דמותו של אותו "חיאל" מהמדרש, המנסה להערים על אליהו ולהעלות את האש על המזבח. אך כפי שקראנו במדרש, אלהים נענה לתפילתו של אליהו ושולח את הנחש המכיש את חיאל וממיתו.
לפנינו אחד ממדרשי האגדה שנערכו והועלו על הכתב סביב המאה השביעית, אך הוא מופיע על ציור קיר הקיים כבר מן המאה השלישית – סימן למסורת חיה, העוברת מדור לדור ועולה על הכתב בשלב מאוחר יותר.
לפנינו הוכחה לקיומה של אותה "רוח אלהית", "רוח חכמה ותבונה" שאלהים האציל לבצלאל, והוכחה יפיפייה שרוח אלוהית זו הייתה קיימת אף במאה השלישית.
אומנות יהודית נפלאה של ה"ציור המדרשי" או ה"מדרש המצוייר".
והלוואי שרוח חכמה ותבונה זו תמשיך לשרות עלינו.