נקודה לזכותו של אהרון – אולי ביקש את נזמי הזהב מתוך מחשבה שלא ירצו בני ישראל לוותר עליהם, וכך ימנע ממנו הצורך לבנות את התחליף למשה. לאחר שיצר אהרון את הפסל הוא קובע "חַג לַה' מָחָר" (שם ה). נקודה נוספת לזכותו של אהרון: הוא דוחה את החג למחר ולא מקיים אותו בו במקום, אולי מתוך תקווה שעד מחר יחזור משה ותמנע הבושה. אלוהים מצווה את משה לרדת מן ההר ולחזור אל העם "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם…" (שם ז-ח) ובהמשך "רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שם ט-י).
משה פונה אל ה' – "וַיְחַל משֶׁה" – הוא התחנן על העם ומנסה לרכך את לב ה' בנמוקים שונים (שם יא- יד) – ישנה התייחסות לעם: "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה?" ישנה התייחסות לזכר האבות: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם…." וישנה דאגה לשמו הטוב של ה': "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה?" ובגלל כל אלה- "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ".
ועם סיומה של תפילת משה – "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". משה הצליח לשכנע את ה'. כאשר קראתי את הקטע הזה מתוך הפרשה הצטיירה מול עיני מיד סיטואציה משפחתית מקובלת מאד בחיי יומיום: העם, משה והאלהים בתפקידי הבן האם והאב, בהתאמה. אני בודאי לא הראשונה שמתייחסת אל עם ישראל במצבו זה כאל ילד. הדימוי הזה מתאים גם למה שקרה בפרשות הקודמות. האלוהים שעד עתה דיבר תמיד על העם שלו, כמו למשל "רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי" ( ג, ז) רואה את עגל הזהב והעם המרקדים מסביבו – כועס, רוצה להרוס, להשמיד ואומר למשה "רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לעומת עשרת הדברות שם נאמר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (כ,א)).
זהו מצב מוכר בקרב משפחות רבות: כאשר הילד מתנהג על פי כל הכללים ואנחנו שבעי רצון ממנו – הוא הילד שלי. כאשר הילד אינו מתנהג על פי הציפיות – הוא הילד שלְךָ או שלָךְ. אלוהים מדבר כאן כמו אב טפוסי. הוא נשמע כאן מאד נחרץ וחד משמעי, אלא אם כן נשים לב למלה אחת : "הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (לב י). מהי הסיבה לכך שאלוהים צריך לבקש ממשה שיניח לו לעשות בעם כרצונו? אלא שכנראה בצורת הבקשה הזו משאיר ה', במודע, פתח לנסיגה, מאפשר למשה את התפילה והתחנונים שיוכלו, אולי, לשנות את המצב. ומשה מבחין בסדק ונכנס דרכו בתפילת התחנונים שהוא יודע כל כך יפה להשתמש בה. הוא לא מהסס להשתמש בנימוק הכל כך מקובל עלינו "מה יגידו?!" "למה יאמרו מצרים לאמר – ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים" וכו'. ועובדה היא שנימוק זה, כאחד מתוך שלושה, אמנם משפיע גם על אלוהים.
מה הייתה הציפייה של אלוהים מהעם? על מה הכעס? והוא מסביר בפסוק ח: "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם". ואני מדגישה את המלה "מהר". מאחורי דבריו של ה' מסתתרת השאלה איך יתכן שאחרי מאורע רב עוצמה כל כך, כמו מעמד הר סיני שאירע זמן לא רב קודם לכן, יכול העם כבר לרצות אלוהים אחרים, ולאמר עליו "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם ד).
ניתן לסנגר על העם ולאמר שהם לא רצו אלוהים אחרים, אלא חסרה להם הדמות המוחשית מול עיניהם. הם הרי יצאו מעולם של עובדי אלילים, התחליף שניתן להם היה משה – והנה גם הוא נעלם ואיננו. בפנייתם אל אהרון הם אומרים, כזכור "זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לו". אין כאן אי קבלה של מה שסימל משה, אלא צורך בדמות כלשהי שתלך לפניהם. ויתכן שאהרון הבין את הצורך הזה. (במאמר מוסגר אפשר לומר שאהרון מתאים היום לרפורמים האומרים שמוטב כך… מאשר התבוללות). כאשר יורד משה מן ההר ושובר את הלוחות, העם אינו מתעקש על כך שלא יהרוס את העגל. כאשר חזר משה – שוב אין להם צורך בעגל.
ומסתבר שאירוע חד פעמי, גדול ומרשים ככל שיהיה, לא יכול להיות בעל השפעה לטווח ארוך, ובודאי לא אחרי שנים ארוכות כל כך במצרים. ארוע דומה קרה גם בספר מלכים א' פרק יח, שם מסופר על אליהו הנביא בהר הכרמל. אותם אנשים שראו אש יורדת מן השמים בתפילת הנביא והכריזו "ה' הוא האלוהים", אותם האנשים שראו באליהו הנביא את נביא ה' – הם הם הרודפים למחרת את נביאי ה' וחוזרים לעבודה זרה. ואליהו נאלץ לברוח מהר הכרמל ועד להר סיני. בדברים רבה נאמר: "ירד משה מן הרקיע והיו הלוחות בידו ולא שברן עד שראה בעיניו, מניין? שנאמר: "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל" – אותה שעה "ויחר אף משה.." אמר לו הקב"ה: "משה, לא היית מאמין שעשו להם עגל?!" כלומר דווקא אלהים כן ציפה שכך יקרה. אז בכל זאת – על מה הכעס? מסביר אלשיך: "באשר עיקר עבודת שמיים היא עשייתה בשמחה וטוב לבב, כן בדברי רצונו ית' החוטא ומתעצב – יש לו תקווה לשוב ולתקן. אך השמח בעוונו, אבדה תקוותו חס ושלום! על כן כאשר הוגד לו מפי הגבורה, ולא הוגד לו היותם שמחים ובלתי מתחרטים על עוונם, על כן לא חרה אפו מאד, אך בראותו העגל ומחולות,שהיו שמחים – אז "ויחר אפו" ". ומסבירה נחמה ליבוביץ : "אם כן – לא העובדה של עשיית העגל היא גרמה לחרון האף – היא הרי הייתה ידועה כבר מלפני כן – אלא היחס למעשה אחרי עשייתו, השמחה, ההשתוללות, העדר כל צער וכל חרטה, הם הם שהביאוהו לידי יאוש".
ואני טוענת שאי אפשר להפריד. הרי אמרנו – העם משול לילד. על-כן מגיעה לו התייחסות כמו אל ילד שעדיין אינו רגיל בדברים, עדיין אינו יכול להאמין אמונה המתבססת על המופשט בלבד. הוא זקוק לסמל המוחשי מול עיניו. והשמחה היא אולי שמחה של הקלה, שמחה שהנה אינם הולכים לאבוד במדבר הלא ידוע הזה. אם משה איננו – יש עדיין מי שאפשר לקרוא לו אלהים. כן, גם אחרי מעמד הר סיני.
כי האירועים החד פעמיים מזעזעים או מרשימים באותו רגע, אך אינם יכולים לחלחל, להשפיע, לשנות. לכן, האמירה של אלוהים "סרו מהר מן הדרך אשר צותים…"מציגה איזה סטנדרט שקשה לעמוד בו.
נער/נערה העולים לתורה בטקס רב רושם, או חוגגים חגיגה מפוארת באולם אירועים לציון יום הולדתם ה-13/12, אינם הופכים לבני מצווה (=מחויבים במצוות) על פי התייחסותם. הם יסורו מהר מן הדרך אשר ציווה ה' אם אין לטקס המשכיות כלשהי בחיי המשפחה ובחיי היום-יום, אם האירוע מנותק מאורח החיים השוטף, אם אין התאמה בין יום האירוע לימים שלפניו ואחריו.
כך גם אדם אשר צם ביום כיפור, הולך לתפילה ומתרגש מהשופר במוצאי היום- אם הוא בא מן החולין ולשם יחזור. עלינו לשאוף לחנך את עצמנו ואת ילדינו בדרך חיים יומיומית ובפעילות עקבית בכוון אליו היינו רוצים להגיע. אירועים רבי רושם זה מה שיש בהם – רושם. אין בהם תהליך, אין בהם חינוך, אין בהם הפנמה. היום-יום השוחק אך העקבי משקלו רב, כך מסתבר, משל מעמד הר סיני. טוב עשה משה שהצליח למנוע מאלהים את הטלת העונש הכבד על העם, עונש שלדעתי לא הגיע לו.