פרשת "כי תשא" מביאה אל שיאן את שתי וחצי הפרשות הפורשות את ציוויי הקמת המשכן ("תרומה", "תצוה", וחלקה הראשון של פרשתנו). בניית המשכן היא אמנם מעשה חד פעמי, שאין לו לכאורה השלכה על חיי העם לדורות. ובכל זאת, התורה מוסרת לקוראיה תוכנית בניה דקדקנית עד מאוד. כל רכיב מתואר בקפידה; כל הליך מעוצב לפרטי פרטיו. אנו נקראות ונקראים אל תוככי המהלך של הקמת ה"מקדש", המיועד להבטיח שהאל ישכון בתוך העדה, בקרב היחידים והציבור. ראשית, פרשיות הציווי; ולאחריהן שתי פרשות מפורטות של מימוש הלכה למעשה. בסופן מכסה הענן את האוהל, מעשה ידי בני האדם, וכבוד ה' ממלא את ההיכל (שמות מ, 34).
במערך זה בולט ייחוד דמותו ותפקידו של משה. הוא מנהיג העם שהוציא את העם ממצרים ומוביל אותו במדבר. הוא המנצח על מלאכת הקמת המשכן; בחלקה על פי המראה אשר הוראה בעומדו יחידי על ההר (שמות כה, 40). הוא הנביא שלא קם כמוהו. עם השלמת מלאכת הבניין עצמה, יהיה הוא המופקד על הכתרת כוהני המשכן, יצוק מים על ראשם ויקריב קורבנות על פי מפרט מדוקדק וחגיגי. אבל כשכל זה יסתיים, לא יהיה לו חלק בעבודת המשכן. אוהל מועד, המזוהה עם המשכן, יהיה מקום היוועדות בין משה לאלוהיו, אולם למשה לא תהיה סמכות כהונה, ושגרת העבודה לא תהיה נחלתו. אלה יהיו נחלתם של אהרון וצאצאיו; לצאצאיו של משה לא ייודע תפקיד. המנהיג הנערץ ואדון הנביאים נתבע לכונן הנהגה שלא ייטול בה חלק כלשהו. ממש כשם שלא יבוא אל הארץ שאליה הוא מוביל את עמו, כך הוא ייוותר מחוץ לסדר החיים המקודש של המשכן שהוא מקימו והוא מעצב דמותו. אלא שבניגוד לכניסה לארץ הנמנעת ממנו כעונש על מעידתו בסיפור הוצאת המים מן הסלע, בהקשר זה מדובר במהות מנהיגותו. הוטל עליו לשרת ולכונן, לעצב ולהדריך, אך לא להיות חלק מעילית ממסדית שתיהנה משררה ומכיבודי השילטון. זו דרכו, זו אישיותו, זו שליחותו.
ביטוי נחרץ לשליחות זו נותנות פרשות "תצווה" ו"כי תישא" בשימוש החוזר ונשנה במילה "ואתה", המופיעה בפרשות אלה באינטנסיביות יתרה העולה על כל יתר פרשיות התורה. היא באה להדגיש את ההבדל בין המרחב הציבורי שמשה מנהיג לבין מעמדו שלו, בין עמל המלאכה שהוא מנצח עליה לבין הווייתו שלו: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ז, 20); "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ" (שמות כ"ח, 1); "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב … וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן" (שמות כ"ח, 3).
ובפרשתנו: "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ …וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ" (שמות ל', 25-23); "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (שמות ל"א, 13).
ואתה … ואתה … ואתה. זהו תפקידך הייחודי, החורג מסדרי ממלכה וכהונה, שלטון וכבוד. זו שליחותך שלך. זה מקומך בהיסטוריה המתהווה של העם.
ואז בא מעשה העגל, המאכלס – הוא ותוצאותיו – את חלקה השני של פרשתנו. בתוככי ייחוד עמידתו של משה על ההר ארבעים יום וארבעים לילה, בעודו מוכן לקבל את הלוחות, ברגע שבו נדמית שליחותו כמגיעה אל שיאה הנאדר, חודר אל פסגת ההר קולה הצורם של המציאות המכוערת המתחוללת באותו זמן עצמו במחנה ישראל שבתחתיתו. "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ל"ב, 7), מצווה האל על משה, שדבר לא הכינו לכך. קשה לתאר בדידות עמוקה יותר, מאלוהים ואדם, משליחות ומפעל חיים. נקל להבין את שתיקתו של האיש ההמום. ואז, בשינוי של אות אחת מזו של המילה "ואתה", שחזרה והדהדה בין משה לאלוהיו פעם אחר פעם, מושלך לחלל הטעון עד אימה הפסוק: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות ל"ב, 10). כפשוטו, משמעו של "ועתה" הוא: לאור כל זאת, ולכן. בהתאם, עניינו של פסוק זה שמכאן ואילך משה לא יהיה המנהיג החד פעמי שיימוג עם סיום שליחותו ("ואתה"); האל הזועם רוצה להשמיד את עמו החוטא ואובד הדרך ולהפוך את משה – ממש על פי הדגם של נח והמבול בראשית ימי האנושות – לאביו מולידו של עם חדש. אבל בקריאה זו טמון משהו נאצל, מאתגר ומשמעותי עוד הרבה יותר. על משה לסרב. על לו "להניח" לאל בשום פנים ואופן. מכוח המעמד הייחודי שביטאה הפנייה "ואתה" בפרשיות אלה, מוטל עליו להתייצב אל מול חמת זעם האל, לדחות את תוכניתו ולהציל את עמו. "ועתה הניחה לי" (ובגרסה שמשה יספר לימים לעם על התנסות זו: "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם" [דברים ט', 14]), משמעו האמיתי שבו תלוי הדבר (ברכות לה ע"א), ששומה עליו שלא להניח, להתפלל ולהתווכח עד שהאל ינחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות ל"ב, 14). ואמנם, משה מתפלל ומתפלמס, נוטל את הלוחות (ואולי, כפרשנותו של אחד המדרשים, חוטף אותם מידי האל (ירושלמי, תענית, פרק ד, דף סח טור ג [הלכה ה]), משבר אותם בדרכו אל המחנה, מדכא ביד ברזל אלימה ונחושה את המרד ומפסיק את אורגיית העגל.
למחרת מתחיל תהליך התיקון. משה, שהתייצב כשליח העם לפני אלוהים, וכשליח האל הזועם בקרב המחנה, מתייצב עכשיו התייצבות כפולה, השבה ומסתמלת במילות המפתח "ועתה", "ואתה", הנשזרות זו בזו שמות לב, 35-30). בפני העם הוא מכריז "אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה'", לנסות ולכפר על חטאתכם; כמזהיר שאם ייעלם שוב מנגד עיניהם, אל להם לאבד את האמון בנוכחותו. ואילו בפני האל הוא מודה, כמעט באותן מילים "חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב". אין חולק על עומק המשבר, על גודל החטא. הדיאלוג המתוח יתנהל סביב ה"ועתה", סביב ה"לנוכח מציאות זו", סביב משמעות ההיסטוריה של עם ישראל מכאן ואילך. אם אתמול התפתל על ההר נוכח ה"ועתה הניחה לי ואכלם", עכשיו הוא יודע שמוטל עליו לדחות תוכנית זו במישרין וללא תנאי: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". אתה אלוהים ואתה תכריע. אולם אם תדבק בתוכניתך לעשות בעם מעשה נוח, יהיה עליך למחות גם אותי. אני לא אהיה חלק מחזרה על מודל המבול, לא אהיה אבי העם החדש. אני מתייצב כמנהיגו ומוליך דרכו של העם שהוצאת ממצרים, העם שחטא וכשל. אותו, רק אותו אוכל להוביל בשמך אל התמודדותו עם ההיסטוריה שלו. ואמנם, בפי האל נשמע עכשיו "ועתה" חדש, "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם". לא "נח" תהיה אלא משה המנחה את העם. לא עם חדש יקום, אלא את העם הזה תוביל.
אולם בכך לא מסתיימת הדרמה. לאורך כל הדו שיח בין משה לאלוהיו, על ההר ושוב למוחרת, נותרת פתוחה השאלה של מי העם הזה. האל הזועם דיבר עליו כ"עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"; החוטאים הם עמו של מנהיגם, משה. משה, מצידו סבר לקבל אמירה מנוכרת ומנכרת זו של האל. מיד בפתח תפילתו הוא מתריס: "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה". גם אם חטאו, עמך הם, אתה הוצאת אותם ממצרים. לרגע נראה שמשה גבר, והמספר המקראי קובע שהאל ניחם על הרעה אשר ביקש לעשות "לעמו". אולם למחרת, בדו שיח שקראנו זה עתה, נראה ששני הצדדים מחשבים דרכם מחדש. משה, בהודאתו על גודל חטאו של העם, מדבר עליו כ"העם הזה". האל, רגע לפני שהוא מביא נגף נוסף, מדבר על "העם" שמשה יוביל "אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ". ובהמשך, מודיע למשה ששוב לא יעלה בקרב העם (שמות ל"ג, 3). מציאות זו מציבה את מנהיגותו של משה בפני אתגר מרחיק לכת עוד יותר. ה"ואתה" שנשמע באורח רגוע במהלך מתן ההוראות להקמת המשכן, נעשה עתה תובעני עוד יותר. משה נתבע להוביל את העם בגפו, ללא שותפים אנושיים וללא נוכחות האל. הוא נקבל עליו את הדין, אך יודע שעכשיו שומה עליו להשיב לאל באותם מטבעות לשון ממש:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:
'אתה' הוא זה שציווה עלי את השליחות ואתה הוא זה שגזר עליי לקיימה בלא שתשלח עמי שותפים, בלא שיהיה עמי עם מי לחלוק את האחריות ואת העמידה אל מולך ועמך. את ייחוד מנהיגותי עיגנת, אומר משה, בקביעה שידעתני-בשם ושמצאתי חן בעיניך (קביעה שכשלעצמה אין לה עיגון בטקסט התורה עד כה). אם כך הוא, אם אכן זו משמעות עמידתי נוכח העם ונוכח אלוהיי, אם זו הבטחתך אליי, אם אלה ה"ואתה" שהגדירו כל זאת, דין הוא שאחרי המשבר הנורא שבו עמדתי מולך ומול העם, יבוא "'ועתה" שיגבר על ה"ועתה" הנורא ההוא שנשמע בהר ואיים להציב אותי כמחריב העם וכאביו מולידו של עם חדש. דין הוא שתודיעני את דרכיך. דין הוא שאדעך כשם שידעת אותי. דין הוא שתראה לא רק שאתה הוא זה ששלחני, אלא גם – ואולי בעיקר – ש" עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה". גם בחטאיו, גם בכישלונותיו, גם בבוגדו בך. אתה, אני, ועמך – עלינו מוטלת מלאכת התיקון והשיקום. ה"ואתה" שלך ושלי, דין הוא שינכיחו "ועתה" שיהיה סימן ההיכר לדרכי ולדרכו של העם עד עולם.
*
איננו נתבעים להיות כמשה. משה היה אדון הנביאים. "לא קם בישראל עוד כמשה – נביא ומביט את תמונתו" של האל (מתוך הפיט יגדל). אבל אנו מצווים ללמוד ממנו. אנו נתבעים לראות במנהיגותו הייחודית כוכב צפון שלאורו נלך. סיפור חייו ומנהיגותו, העפלותיו וכשליו, שיחו עם עמו ועם אלוהיו, תורתו ונבואתו – כל אלה מבקשים לכונן רבדים בחיינו שלנו, בכל דור ובכל מקום שבו אנו מצויים. ועל אחת כמה וכמה במציאות חיינו היודעת הפקרה וביזה, התכחשות לאמת ולצדק, מנהיגויות חלולות ומסוכנות, עגלי זהב ואובדני דרך, ביחוד כיום הזה מציב לנו משה את עמוד האש שילך לפנינו. כל אחת ואחד ממנו נתבעים למידה של "ואתה", להתייצבות אל מול המציאות. וכל אחד ואחת נתבעים לחצוב את הכוח להתריס, להתנגד, לתבוע, לשבר לוחות ולבנות לוחות. לכונן את ה"ועתה" של חיינו. גם מול אלוהינו; על אחת כמה וכמה מול מלכויות בשר ודם.
שבת שלום