פסוק מפרשת 'ראה' מוסר את רוח הדברים בתמציתיות:
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה (דברים י"ב א), או בנוסח פיוטי בפסוק מפרשת 'שופטים' שקראנו בשבוע שעבר: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (דברים ט"ז כ).
בהתבוננות מקרוב נוכל להיווכח כי אוסף החוקים והמשפטים הולכים צעד נוסף מעבר לצדק. הם לא רק מבקשים ליצור חברה שנשענת על מערכת משפטית בריאה, אלא מציעים חזון ליצירת רקמה חברתית הדוקה, רקמה של ביטחון, של אחריות, של ערבוּת הדדית. הם מציבים בפני בני ישראל חזון של חברת חסד, ברוח דברי רבי יוחנן: דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. – אלא דיני דמגיזתא [אלימות] לדיינו? – אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין. (בבלי בבא מציעא ל' ע"ב)
טקס העגלה הערופה, המסיים את פרשת 'שופטים', מציע דוגמה מובהקת להתנהלות חברתית שאינה מסתפקת בעשיית צדק, אלא רודפת צדק: כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ: וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל (דברים כ"א' א-ב). במקום שבו מסתיימת החקירה המשטרתית, במקום שבו תיק החקירה נסגר, מתחיל החיוב של עגלה ערופה. מתחילה המדידה, הבחינה של המידות ואמות המידה הבסיסיות עליהן מושתתת הקהילה בעיר הקרובה, בערים הסמוכות. כאן נפרשת רשת הביטחון שבתוכה נכללים גם אותם מקרים ש"לא נודע" האשם הישיר בהם.
יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ (דברים כ"א ז) אומרים הזקנים והשופטים, ולכאורה מעידים על עצמם: לא ראינו, לא שמענו. אפשר לשמוע בדבריהם ניסיון להתחמקות מהעוול שהתרחש, אבל אפשר לגלות בו ביטוי של אחריות: איך לא ראינו את הסכנה? איך לא התרענו? איך לא ידענו? ועל כך הם אינם מבקשים החלטת בית משפט שתשחרר אותם מאחריות, אלא מבקשים כפרה.
דוגמה, שולית לכאורה, אך מרתקת נמצא גם פרשת השבוע שלנו לאחריות זו, להליכה אל הכללים שאינם מסתפקים בצדק לשמו, אלא הולכים את הצעד הנוסף אל חברה של אחריות וכבוד הדדי:
כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ: בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה: וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ (דברים כ"ד' י-יג)
הכללים הללו באים בתוך רקמה של חוקים הנוגעים ליחס לעני. הדרישה היא להלוות לעני, לתת לו הזדמנות לקום על רגליו, ולא לתת לו על מנת שלא להשיב. לכן מדובר כאן על עבוט. אבל – במקום לבקש מהנושה להשיב את העבוט ולשחרר את העני מן התשלום, מבקשת התורה: "בַּחוּץ תַּעֲמֹד". במילים אחרות, כאשר אתה גובה את חובך מן העני, אל תגבה ממנו גם את כבודו. הכבוד הוא אולי הנכס האחרון שהעני יכול לשמור עליו, ועליך הנושה להיזהר בו. לכן: "בַּחוּץ תַּעֲמֹד" ואם מדובר בפריט לבוש חיוני לשנת הלילה: "הָשֵׁב תָּשִׁיב".
בהמשך לאמירה של הזקנים בכללי העגלה הערופה "וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" מדברת הפרשה שלנו על: "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם": לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם. הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ (דברים כ"ב ד), ואם כך לשור ולחמור – על אחת כמה וכמה לאחיך עצמו: הקם תקים עמו.
בשני המקרים הללו ובאחרים עוסקת הפרשה בענייני השבת אבידה במובן הרחב. השבת אבידה נופלת בדיוק בתחום האפור: לא ממש חייבים, הרי לא ממש אפשר להוכיח שלא ניסית. אלא שהתורה מבקשת לומר: אם רצונכם לכונן חברה בריאה, חברה של ערבות הדדית, חברה שנותנת לחבריה רשת ביטחון, אזי: "לא תוכל להתעלם". עליך להשיב, להקים, לשלֵח.
באווירת ימי הסליחות שאנחנו בעיצומם, הייתי רוצה לקשור בין השבת אבידה לתשובה. נדמה שמהלך התשובה דורש מאיתנו 'להשיב אבידה': לגעת מחדש במקומות מהם התעלמנו, לא ראינו, לא הקמנו, רחצנו בניקיון כפינו, חמקנו מאחריות.
בהפטרה לפרשתנו, ההפטרה החמישית בין שבע נבואות הנחמה, אומר הנביא ישעיהו: הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ. אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי (ישעיהו נ"ד ב).
הנביא ישעיהו לא רק מנחם, אלא גם מאתגר. הוא חושב על חברה או קהילה שהיא גם קהילת צדק וגם קהילה מתרחבת.
קהילה המבקשת לגדול, אומר ישעיהו, צריכה להתפתח בשני כיוונים: לחזק את היתדות, להעמיק את הבסיס, לחזק את הקשרים בתוכה, להשקיע פנימה, ובד בבד גם להאריך ולהרחיב את היריעות והמיתרים שלה, להרחיב את מעגל הערבוּת, להגדיל את מידותיו של המעגל שמודדים השופטים והזקנים, לבחון מחדש את המידות של כל אחד מאיתנו ואת המידות ואת אמות המידה, שלנו כקהילה.
בשולי הפרשה אכן נמצא תזכורת לצדק במידות: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה" (דברים כ"ה יד). במילים אחרות: אותן אמות מידה שאנחנו מפעילים פנימה עלינו להפעיל החוצה, וגם ההפך.
חשבון הנפש, התשובה, של חודש אלול מזמינים אותנו לבדוק מחדש את אמות המידה הללו, לכייל מחדש את המידות, גם על דרך של בדיקה, השבה, אי התעלמות וגם בדרך של שכחה, שמיטה, ויתור, שילוח.
על השבויה יפת התואר המוזכרת בפתיחת הפרשה נאמר: "וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ", ואולי מכאן אפשר לגזור על התהליך הנפשי של התשובה, שהוא בבחינת "שילוח הנפש", על מנת לשחרר אותה מן המקומות הצרים של חמדנות, רכושנות, קנאה, צדקנות, צרות עין.
תשובה היא המהלך שבו אנחנו מבקשים גם לרוקן ולכייל מחדש את הכלים שלנו וגם למתוח את הגבולות, להרחיב את גבולות החלוּת והאחריות שלנו. אלו הם התנאים להתרחבות, לצמיחה אמיתית, להשבת רוח חדשה ורעננה במקומות השוממים:
כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ (ישעיהו נ"ד ג).