ניתן לחשוב כי הצעה שאיני יכול לסרב לה היא הצעה טובה ומפתה – ולכן אי אפשר לסרב לה, ובוחרים לקבלה. ואילו בפיו של הסנדק ואנשיו, הכוונה אירונית ואכזרית: מפעילים על אדם לחץ, איומים, הפחדות ואלימות, ובסוף גם יוצקים לו נעלי בטון ושולחים אותו לשיעור שחיה בנהר. להצעה זו לא יוכל לסרב – לא יוכל, כי אין לו ברירה.
להבדיל אלפי הבדלות, המסורת היהודית מבחינה אף היא בין אינוס ובין בחירה חופשית. במצבים מסוימים, כאשר בית הדין מעוניין ללחוץ על אדם מסיבה מוסרית לעשות דבר מה, אבל בעיני ההלכה הדבר תלוי ברצונו החופשי של האדם, "כופין אותו עד שיאמר 'רוצה אני". במקרים אלה אין השכנוע הפנימי מספיק, וההכרעה המוסרית של היחיד לא תואמת את נורמות ההתנהגות של הכלל. אילו יכלתי לסרב להצעה כשהוצעה לי במקור, עכשיו היא בגדר הצעה שאיני יכול לסרב לה.
מבין כל הנושאים הנזכרים בפרשת "כי תצא", נתרכז בשאלת המשמעות של הביטוי "לא תוכל". למרות ריבוי הנושאים בפרשה ואולי בגללו, אני מעדיף להימנע מניסיון לאפיין את הפרשה כולה ולמצוא את חוט השני העובר בכל חלקיה. דומה שכאן מתאימה הערתו של אברהם יהושע השל. בתגובה למומחים למיניהם הנוטים לפזר הכללות גורפות על המקרא, אמר השל: "כל חיי אני קורא בתנ"ך, אך הספקתי לקרא כמה פסוקים". נדון עתה אף לא בפסוקים ספורים, אלא במילים אחדות.
על מה איפא לא נדבר? בין שאר הנושאים הנזכרים בפרשה יש לרשום את השבויה יפת התואר, בן סורר ומורה, הלנת המת, לבוש המיועד לגבר ולאישה, שילוח הקן, בטיחות בבית, שעטנז, ציצית, הוצאת שם רע, יחסי מין אסורים, אונס, גילוי כנף האב, היחס לעמים שכנים, דיני מלחמה, בריחת עבדים, קדש וקדושה, נשך, נדר ועוד. דומה שכל ניסיון למצוא חוט מקשר בין הנושאים מועד לכישלון.
במקום הכללות גורפות, פסוקים אחדים. לפנינו תחילת פרק כ"ב. הנושא הוא השבת אבדה. לדין הזה יש מקביל במספר שמות, ושם כתוב:
"כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו" (שמות כג, 4).
בספר דברים הדין זוכה לטיפול שונה במקצת ומורחב בהרבה:
"לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל-תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבתו לו: וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לעל-אבדת אחיך אשר-תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם" (דברים כב, 1-3).
איך עלינו לקרא את שלוש המילים האחרונות? האם הפסוק בא לקבוע עובדה חותכת, או בא לשכנע אותנו שהתעלמות הינה תגובה בלתי רצויה? האם לפינו איסור או תחזית? נראה שמדובר בקביעת חוק: כך צריכים בני ישראל להתנהג. לכאורה אין להבין מהכתוב שנשללת עצם האפשרות להתעלם.
כדאי לבדוק את הפרשנות המסורתית לביטוי המקראי "לא תוכל", המופיע רק כמה פעמים בכל התנ"ך: לפעמים משמעו, לא תהיה מסוגל לעשות, ובמקרים אחרים הכוונה היא, אסור לך, גם אם בכוחך לעשות את הדבר. כדאי אולי להדגים את ההבדל באמצעותם של שני פסוקים, האחד לקוח מפרשת "שופטים", הקודמת לפרשתנו, והשני פרשת "כי תבוא", הבאה אחריה.
"שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא-איך הוא" (שם, י"ז, 15)
כאן ברור שהכוונה היא לאיסור. אסור לפנות לאדם זר ולהציע לו את המלוכה. המשקל של "לא תוכל" הוא ספק מוסרי ספק חקיקתי. הפסוק בא להשמיע שמינוי זר לא יעשה, גם אם יש רצון לכך בקרב העם. בספרות התרגומים הביטוי מתורגם לארמית כך: לית לך רשו – אין לך רשות.
ואילו בפרשת "כי תבוא":
"יככה ה' בשחין על-הברכים ועל-השקים אשר לא תוכל להרפא מכף רגליך ועד קדקדך" (דברים כ"ח, 35).
במקרה הזה, מתוך תיאור של קללות העלולות לבוא על העם אם לא ישמע בקול ה', המשמעות של "לא תוכל" שונה לחלוטין. הפסוק מתאר מכה רפואית שאין לה תרופה. כאן לא אסור להירפא, אלא בלתי אפשרי לעשות כך. התרגומים לארמית נוקטים לשון אחרת: לא תיכול, בניגוד לרעיון שאין לך רשות.
עמד על התופעה הזאת אברהם איבן עזרא, מגדולי פרשני המקרא. איבן עזרא נותן לקורא עצה פרשנית. על הפסוק מפרשת "שופטים", בדיבור המתחיל "לא תוכל", כותב איבן עזרא רק שתי מילים: "מדרך האמת". כלומר, יש לרדת לעומק העניין, ועל סמך הבנת האמת אפשר יהיה לפרש את הביטוי לאמיתו, ולבחור בין המשמעויות האפשריות השונות. למעשה זוהי הדרך שבה הלכו התרגומים השונים, שהרי כל תרגום דורש מהקורא לקרא את הדברים "מדרך האמת", ולבחור בין כל הפרשנויות האפשריות.
ברוב המקרים ניתן להבין את משמעות הביטוי "לא תוכל" מתוך הקשרו. במקרה של ההתעלמות ממצוקת אחינו, צמד המילים "לא תוכל" סובל יותר מפרשנות אחת. הקורא המודרני חי את המתח שבין גבול האיסור ובין גבול היכולת.
בתיאור המקראי של ההתגלות בסיני, הגבול שבין "אין לך רשות" ובין "אתה לא יכול" הולך ומטשטש. בספר שמות כתוב:
"ויאמר לא תוכל לראת את פני כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, 20).
בתרגום אונקלוס "לא תוכל" מתורגם "לא תיכול", ובתרגום המכונה ירושלמי: "לית אפשר לך" (אי אפשר לך). בעלי התרגום מבינים שברגעי ההתגלות משה לא יהיה מסוגל לראות את פני השכינה. אבל רש"י מספיר את הפסוק: איני נותן לך רשות לראות את פני. לפנינו שתי דרכים להבין את יחסי אל-אדם. מצד אחד, האדם מגיע לקצה יכולתו, ואיננו מסוגל לתפוס את האלוהות פנים אל פנים. מצד אחר, האדם מצווה שלא להביט. היכולת קיימת, אבל הרשות לא ניתנת. בגרסה הראשונה, האלוהים נשגב מהבינה, והוא בגדר מיסתורין. לפי הגרסה השניה, מה שקובע הוא ההכרעה האישית, ההחלטה לציית לנורמות.
מצטיירים שני טיפוסים דתיים מוכרים: האחד חי בשאיפה לפרוץ את גבולות היכולת האנושית, "לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כז, 4), והאחר מתרכז במסגרת הנורמטיבית שבאמצעותה הוא מתגבר על יצריו וחי על פי רצון בוראו.
נחזור לפסוקנו. מהי הקריאה המשכנעת ביותר של המילים "לא תוכל להתעלם"? בעל שפת האמת, ר' יהודה אריה לייב מגור, מציע פירוש המשלב אלמנטים שונים:
יש לפרש כשאדם מרגיל עצמו כך שלא יוכל להתעלם מהפסד של חבירו, הן בגשמיות הן בתיקון הנפש, אז בכוחו להשיב אליו אבדתו ולהקימו.
האדם מרגיל עצמו שלא יוכל להתעלם. גבולות הרצון וגבולות היכולת נפגשים.
אנו חיים בעידן של התעלמות. אדם שמתעלם עושה מעצמו את כל העולם כולו, ואינו מסוגל לראות מעבר לאופק של עצמו. גם כשעיניו פקוחות הן נשואות את תמונה מופנמת של המציאות. אמירתו של המלך לואי ה-14, "המדינה זה אני", היא דוגמא מובהקת להתעלמות. בימינו מול ריבוי המידע, מול הסכנה הכפולה לדעת מדי ולהבין פחות מדי, מהווה הניכור מנגנון הישרדות. היום, אדם המתעלם מאבידת חברו או מחברו האבוד, עושה זאת מתוך צורך להתמודד עם מציאות משתקת. אבל הבנת התופעה אין משמעה השלמה עימה.
הפסוק שלנו בא להצהיר בפני כל אחד ואחת: "לא תוכל להתעלם". אין כאן תיאור של מצב נתון, שהרי אנו יודעים היטב כי האדם אכן מסוגל להתעלם. ואין גם הלכה פסוקה, שהרי אין דרך למדוד את רגישות האדם לגורל אחיו. בקריאה המוצעת כאן, הביטוי מזכיר ומכריז לקוראו: עליך לפתח יחס לזולת שלא יאפשר התעלמות! עליך לנהוג הן בגשמיות והן בתיקון הנפש, כך שמי שבתחילה נתפס כאויבך ייראה בעיניך לאח!
בפסוק נשמעת הקריאה המוסרית במובנו העמוק של המונח. אולי בה בשעה שהאדם מרגיל את עצמו שלא להתעלם, אנו מתקרבים לסיני, לאותו רגע שרצון ויכולת מתערבים. אולי כאן טמון כוחה של התורה: היא מכריחה אותנו לצאת מהמסגרות שנקבעות על-ידי הנסיבות והשיגרה. התורה קוראת לנו לפקוח עין ולגלות אחריות לגבי אחינו, להרחיב את היריעה ואת הראייה. התורה מציעה לנו להצעה שלא נוכל לסרב לה.