בתחילת הפרשה מצווים בני ישראל לחוס על נשים שהם לוקחים בשבי בזמן המלחמה, להתגבר על יצרם ולחכות חודש ימים בין השבי לבין מימוש הרצון הראשוני של השובים. לאחר החודש הזה, אם השובה עדיין מעוניין באשה – היא שלו. אם לאו – עליו לשחררה לחופשי.
גם היום, אלפי שנים לאחר כתיבת החוק הוא עדיין נראה לנו נכון ורלוונטי. נכון, אפשר לחשוב על חוקים טובים יותר – איסור על מלחמות, איסור על שבי וכד' – אך גם בפרמטרים של ימינו, החוק יכול להיחשב כנכון וצודק, במיוחד במצב של מלחמה.
מספר פסוקים לאחר מכן מופיע חוק מוכר וידוע. לא כי אנחנו מקיימים אותו, אלא כי כבר חז"ל הבינו שאי אפשר לקיימו – כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ.וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל-יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (דברים כא, י"ח- כ"א).
ישנן פרשנויות שונות בדברי חז"ל לשאלה מה זה בן סורר ומורה, ומתי ואיך דבר זה קורה, אולם המסקנה שלהם היא כי "בן סורר ומורה לא היה ולאעתיד להיות". הסיבות לכך הן שונות ומשונות, אך להלכה התקבלה ההחלטה כי אין דבר כזה בן סורר ומורה.
בין החוקים המוזכרים בפרשה ניתן למצוא את חוקי השעטנז, חוקי העמוני והמואבי, חוקי הייבום, מצוות שילוח הקן, האיסור על לבישת בגדים של המין השני, חובת הבתולים לנערה שנישאת, הרחקת ממזרים מהקהל, ועוד.
הפסקה החותמת את הפרשה מוכרת לנו גם משבת זכור שלפני פורים – "זכור את אשר עשה לך עמלק…" – החובה לזכור את עמלק ולמחות אותו מעל פני האדמה.
הדיסוננס הקיים בפרשת עמלק – לזכור ולמחות – מתאים גם לכל שאלת היחס שלנו אל כל המצוות המופיעות בפרשה. אלו הן מצוות, ועל כן ניתן לומר שאנו מחויבים בהן. אך אנו גם אנשים מודרניים, המאמינים בבחירה אישית, יכולת הכרעה, והתאמה של העולם הדתי שלנו אל המציאות בה אנו חיים. ולא חסרות בפרשה זו מצוות שאינן מתאימות לאמונותינו ואורח חיינו כיום.
אך כפי שאנו מצווים לזכור את עמלק, ולמחות את זכרו בנשימה אחת, כך עלינו גם ללמוד את המצווות הללו, להיות מודעים לקיומן, ולחזור ולשאול, ולשוב ולבחון את מציאות חיינו איתן ובלעדיהן, לראות על מה מתוכן ניתן או יש לומר כי דבר זה "לא היה ולא היה נברא, אלא משל היה", למה אפשר למצוא משמעות חדשה, משמעותית ורלוונטית לימינו, ואת מה ניתן לשים בצד. לפחות עד השנה הבאה, בא נקרא שוב את הפרשה ונבחן את המצוות בעיניים חדשות.