אנחנו בעיצומן של שבתות הנחמה, בהן קוראים הפטרות המציעות דברי נחמה של נביאי זעם. פרשת כי תבוא לעומתן, מציבה בפנינו את המציאות החברתית שלנו בכל נוראותה.
הפרשת פותחת בציון האירוע המכונן שלקראתו יצאנו ממצריים. הכניסה לארץ מעוררת ציפייה אופטימית: וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ (דברים כ"ו, 1)
הנה אנחנו עומדים להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
מי מאיתנו אינו רוצה לשבת על המרפסת ולספור ציפורים נודדות. מי אינו שואף לחיים טובים בני קיימא?!
אלא שמשה רבנו שממש ממש בקרוב הולך למקום היחיד שבו יש לאדם גם מנוחה וגם נחלה, חוזר ומלמד את השיעור לפיו הדרך לחיים לאומיים בני קיימא עוברת דרך הנתינה.
זהו עיקר חוסר ההיגיון המופלא של התורה בכלל, של ספר דברים בפרט ובתוכו "פרשת וידוי ביכורים". עם המסקנה שכדי לשבת בבית שבארץ המובטחת עליכם לתת משלכם למקדש – ביכורים, מעשרות ותרומות. ועליכם לתת את הפרי הראשון, להקדיש לאחרים לפני שתיקחו לעצמכם.
פרשת וידוי הביכורים תובעת ממי שיש לו נכסים מניבים, לתת ולתת. לתת לכהנים, לתת ללויים, לתת לעניים לתת לאלמנות ליתומים, לתת לגרים – לתת לכל מי שנזקק.
אדם שיש לו רוצה להתענג על היש. הוא רוצה ליהנות מאוכל טוב, מיניות מענגת, נשים מענגות, רכות מענגת. אדם שיש לו רוצה לשבת תחת גפנו ותאנתו ולהתענג על מתיקותם המשכרת. הוא רוצה הנאה מפרי עמלו, רוצה את החיים הטובים.
התביעה מבעלי נכסים לתת היא חלק מדרישה חוזרת ונשנית לראות את האחר. מצווה לדאוג לשכן, לצאת מחוץ לעצמי. זוהי תביעה המנוגדת לחלוטין לשאיפה לשבת רגל על רגל וליהנות ממה שיש.
תפיסת הביטחון של החיים בארץ המובטחת אינה כרוחה בצבא חזק, או במנהיג לוחם. להפך, היא מציגה חברה שיש בה לכידות, שכל פרט יודע שברגעי חולשתו יהיה מי שיחוש לעזרתו, והוא יזכה לסעד.
הקלקול המחריד המתואר ברשימת הקללות הארוכה מאוד, כולו תוצר של מצב בו כל אחד דואג לעונג הפיזי של עצמו, גם אם על חשבון ילדיו וילדים בכלל, נשותיו ונשים בכלל וכל מה שהוא לא אני.
הארץ המובטחת אמורה להיות מקום בו נחייה בביטחון, אך הקללות הנוראות "אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (כ"ח 15) מציגות אפשרויות רבות בהן יפגע הביטחון ואנחנו נופקר לגורלנו.
העיוורון, החושך הוא אחת הקללות: "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה" (כ"ח, 29)
קשה לקרוא את הקללות הנוראות שמביאה הפרשה, אך עם זאת ברור, השנה אפילו יותר, כי כולן, כל הקללות הן תוצרים של הנהגה, התנהגות, ומנהגי בשר ודם.
והנה אנחנו מופקרים לגורלנו כבר חודשים ארוכים. ישובי הגבול הרוסים ואין נחמה אין מי שיציע תקווה לעתיד.
איך הופכים את הקללה הנוראה לברכה. איך מתנחמים וקמים בבוקר כשכל המוכר האהוב והטוב פתאום איננו קיים?
לשאלה זו אני מוצאת תשובה בדברי הנביא:
קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: (ישעיהו ס 2-1)
כשם שהחושך נמצא בפנים, בתוכנו בקרבנו, באותו מקום ממש מצוי גם האור. האור נמצא בתוכנו בכל המובנים גם בכל אחת ואחד ומאיתנו וגם בתוך החברה שלנו. באור נמצא בנתינה שגדולה שמתרחשת בחברה. האור נמצא ביצירה הנובעת מתוך התוהו. הנביא המנחם קורא להוציא את האור מתוך התוהו.
החושך נמצא תמיד, לפעמים הוא משתלט ממש. את האור עלינו להעלות, כמו הדלקת הנרות הקטנים בערב שבת.
בימי אלול ימי תשובה והתחדשות, אני מנסה לחזק את האור שבקרבי, להגביר את אורה של הקהילה, לתת גם כשאני היא העני. לדעת שהחיים בארץ המובטחת מחייבים אותי לבנות, ליצור, ולהרבות אהבה חברות וחסד, כי הן הביטחון והאור בתוך החשיכה.
שבת שלום