במרכז הוידוי עומד תיאור מקוצר של ההיסטוריה העברית: החל ב"אבי" שבארם, המשך בתלאות קשות במצרים והצלה ביד אלוהים, וכלה בהגעה אל ארץ זבת חלב ודבש, כאן עומד "אני", מביא הביכורים (וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה').
תיאור מקוצר של ההיסטוריה העברית ניתן בתנ"ך גם בידי יהושע (יהושע כד, 1 – 15), שמכנס את העם עם הכניסה לארץ ומעמיד בפניהם בחירה. אף יהושע מתחיל את ההיסטוריה בתיאור האבות (בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם… וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים), ממשיך בקשיים במצרים ובהצלה האלוהית משם (וָאוֹצִיא אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם) ומסתיים בהגעה אל הארץ (וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא בְנִיתֶם וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נְטַעְתֶּם אַתֶּם אֹכְלִים), ובדרישה למחוייבות מלאה לאלוהים (וְעַתָּה יְראוּ אֶת ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת ה').
שני התיאורים ההיסטוריים מתחילים באבות ומסתיימים ב"ועתה". שניהם מציירים את העבר כמוביל אל ההווה ומחייב פעולות מסויימות בעתיד. הבנת משמעות התהליך המצוי בתיאור ההיסטורי מחייבת הבנה של הפער בין תחילתו ובין סופו, בין ה"אבי" ובין ה"ועתה".
בדברי יהושע הפער ברור למדי: "אבותיכם" היו עובדי אלילים, ואילו אתם ניצלתם שוב ושוב בידי אלוהים, ועתה הוא מציע לכם את מחוייבותו, בתמורה לזו שלכם. ב"וידוי הביכורים" תלויה הבנת הפער בהבנת הביטוי "ארמי אבד אבי", שאינו פשוט מבחינה תחבירית.
במדרש המופיע בהגדה של פסח, למשל, נטען ש"ארמי" בפסוק הוא לבן שביקש לפגוע ב"אבי", יעקב: צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל שֶׁנֶּאֱמַר, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי…. למדרש מטרות משלו, אולם למבקשות להבין את משמעות הביטוי בהקשרו הוא אינו מספק תשובה טובה, כיוון שהוא מתעלם מחוקי הלשון (המדרש קורא את הפועל "אובד" כאילו היה הפועל "מאבד").
הפועל "אובד" מופיע במקרא מספר פעמים, במשמעויות דומות: רעב או מחסור במזון (למשל: איוב לא, 19; משלי לא, 6; יואל א, 10 – 11), תלישות וחוסר נחלה (למשל: ויקרא כו, 38). בכל המקרים הפועל "אבד" מקושר לתחושת סכנה ואיום.
לאור זאת הפער בין תחילת ההיסטוריה של "וידוי הביכורים" לסופה מתבהר: "אבי" היה בסכנה, כיוון שהיה "אובד" – חסר נחלה, רעב וכו'. לעומת זאת, "אני" היום בעל נחלה, כל כך עשיר ברכוש, עד שאני מסוגל להפריש חלק מפירותיי ולהביאם למקדש. באמצעות החזרה על השורש נת"ן (שבע פעמים) ועל שם אלוהים (ארבע עשרה פעמים), מדגיש "וידוי הביכורים", שהבעלות על הנחלה "שלי" לא הושגה באמצעות כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי (דברים ח, 17), אלא בנדיבות הנתינה האלוהית. המסקנה הנובעת מתוך התיאור ההיסטורי של "וידוי הביכורים" היא לא רק שיש להודות לאלוהים אל מתנותיו (באמצעות הבאת הביכורים ואמירת התודה במהלך הטקס), אלא אף להכיר בעובדה שגם מה שנראה "שלי" מאז ומעולם, אינו באמת כזה. כל אדם שנדרש לומר את הוידוי מדבר על "אבי" שהיה חסר נחלה, ומציג את עצמו כמי שנחלתו ניתנה לו מאלוהים. לא משנה כמה שנים או דורות הוא יושב על אדמתו, כל מביא ביכורים רואה עצמו כ"דור ראשון" לנחלה ובכך מכיר באופן עמוק בארעיות בעלותו על האדמה.
נגזרת ישירה של תובנה זו מובאת בפרשה מיד לאחר סיומו של ה"מחזה" הטקסי. לאחר שמביא הביכורים מצווה להניח את הטנא לפני אלוהים ולהשתחוות בהודייה, מוסיף התנ"ך: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ (דברים כו, 11). ה"טוב" של בעלות על נחלה ניתן מאת אלוהים ואינו שייך "לי", ולכן עליי לחלוק אותו עם אלה שאין להם נחלה משלהם – הלוי והגר. גם הפסוק הבא מכוון לאותו רעיון בדיוק, למרות שלכאורה עוברת הפרשה לדון בנושא אחר: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ (שם, 12). פסוק זה, כמו הפסוק שלפניו וכמו וידוי הביכורים בכללותו מדגיש את ההכרח לחלוק את מה שיש ברשותנו עם אלה שאין להם. וידוי הביכורים מספק טעם עמוק למחוייבות זו: ההכרה בכך שבעלות על אדמה (ורכוש בכלל) היא עניין זמני שמקורו בחסד ולא בזכות, בנתינה האלוהית ולא בחילנו ובכוחנו.
שבת שלום.
הרבה תמד דבדבני היא תלמידת דוקטורט בקולג' בסינסינטי
והמנהלת הנכנסת של ספריית הקולג' בירושלים