שאלה זו פותחת לדיון את שאלת יחס האדם אל החוק.
שתי גישות שונות אנו מוצאים בתורת המשפט:
האחת – הגישה הפוזיטיביסטית על פיה החוק והמוסר הם שני דברים נפרדים. יש ודרכיהם מצטלבות, אך תקפותו של החוק אינה תלויה בהיותו צודק או מוסרי. השאלה המשפטית ביחס לחוק היא "מה אומר החוק". בחשובים שבהוגיה ניתן למנות את ג'רמי בנטהאם, תומס הובס וג'ון אוסטין. במקרה שלפנינו אומר החוק כי אסור לגנוב. היות והאב עבר על החוק עליו להענש בהתאם.
השניה – גישת המשפט הטבעי. על פי תפיסה זו טבועים באדם ובעולם חוקים נצחיים ובלתי משתנים. גילויו הוא פרי רציונליות שניתנת להסקה מתוך הטבע, והטבע משקף את החוכמה האלוהית. משפט הטבע הוא חוק הקיים באופן עצמאי ואינו תלוי בשום חוק שנחקק על ידי בני אדם. בין המחזיקים בתפיסה זו ניתן לציין את אריסטו ואת תומס איש אקווינס, הנחשב למחולל המהפכה של המוסר הטבעי. המגנה כרטא והחוקה האמריקאית מעגנות, למעשה, קו מחשבה זה בחוק המערבי.
גם בעולם המשפט הישראלי אנו מוצאים ביטוי לדיכוטומיה שבין שתי תפיסות העולם.
דברי נשיא ביהמ"ש העליון המנוח, השופט חיים כהן מהווים דוגמא מובהקת לתפיסה משפטית פוזיטיביסטית : "לפי החוק הקיים במדינה, אשר בה שולט החוק, אין שוללים זכות מאדם, ויהא הוא הפושע המסוכן והבוגד הנבזה ביותר, אלא בהתאם לחוק בלבד. לא ועדת הבחירות המרכזית ולא בית משפט זה מחוקקים במדינה הזאת. הכנסת היא הרשות המחוקקת והיא אשר מסמיכה את מוסמכיה, אם רצונה בכך, לעשות לאיש כדרכיו וכפי מעלליו. בהיעדר הסמכה כזאת מאת המחוקק, לא ההגיון ולא הכורח ולא אהבת המולדת ולא שום שיקול אחר, יהא אשר יהא – מצדיקים עשיית דין על דעת עצמו ושלילת זכות הזולת".
לעומתו, מהווה נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, השופט אהרון ברק, דוגמא מובהקת לעמדת המוסר הטבעי. אמירתו "הכל שפיט" מעמידה כל חוק, כל מהלך פוליטי וציבורי לא רק מול מבחן החוקיות המדינית, אלא גם אל מול מבחן המוסר הטבעי, הנמצא מחוץ למערכת ומעליה.
ומה לתורת המשפט עם פרשת השבוע?
את שתי הגישות המשפטיות שהוצגו ניתן למצוא גם בלב ליבה של הדת היהודית. שתי גישות שפעמים רבות מסמנות את גבולות הזהות של הזרמים והתפיסות בעולם היהודי.
בפרשת השבוע נאמר:
הַיּוֹם הַזֶּה ה’ אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. אֶת ה’ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ (דברים כ"ו ט"ז-י"ז).
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לה’ אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם (שם, כ"ז ט-י).
האם דורש משה מעם ישראל, בשם ה', לפעול ולבסס את חייהם הדתיים והחברתיים על פי המוסר האלוהי?, "אֶת ה’ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו"? גישה השמה דגש על המוסר האנושי הנגזר מן המוסר האלוהי, או מבקשת להדמות לו. גישה הרואה בערכי יסוד משותפים בסיס לשאלת תוקפם של חוקים וציוויים שונים.
האם דורש משה מעם ישראל, בשם ה', למלא את מצוות ה' כלשונן? "וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו"? האם היהדות מסתכמת באיסור והיתר, מה לעשות ומה לא לעשות, מה לאכול ומה לא? – הגישה הפוזיטיביסטית לחוק האלוהי?.
קריאה בטקסט המקראי מעלה תשובה מעניינת – בעולם היהדות אין להפריד בין המוסר לבין החוק. הסמיכות בה נדרש עם ישראל ללכת בדרכיו של האלוהים לבין הדרישה להישמע לחוקותיו, חוזרת פעמים רבות הן בפרשת השבוע והן במקומות אחרים.
היטיב להגדיר זאת הראי"ה קוק בספרו "אורות קודש":
"אסור ליראת שמיים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה".
אם נזכה למצוא בחיינו את שביל הזהב המצוי בין עולם המצוות (הפורמליזם היהודי) לבין עולם המוסר היהודי – אולי אז נזכה ונתברך במילים המופלאות המצויות בהפטרת השבוע (ישעיהו ס'):
"לֹא-יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ; וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה. לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ, לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ; וְהָיָה לָךְ ה’ לְאוֹר עוֹלָם, וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ".