זאת תופעה מעניינת וכל כך יהודית: אשמה. אנחנו אף פעם לא מתקשרים מספיק. אנחנו אף פעם לא מבקרים מספיק. אנחנו לא מגדלים את הילדים בדרך הנכונה. ויש גם את האשמה הקיומית: אשמה על כך שזכיתי – איך זה שנולדתי היום כשאחרים נספו בשואה? ופעמים רבות אנחנו אומרים בעקבות טרגדיה "בטח עשיתי דבר מה שזה מגיע לי!" זאת תגובה טבעית לנסות למצוא סיבה למצב רע. כשלא מוצאים סיבה רציונלית לאסון כלשהו, אנחנו מאשימים את עצמנו.
זה בדיוק מה שאלהים מנסה לומר לנו בפשרת השבוע כי תבוא:
"וְהָיָה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ.וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כ"ח, א-ב). וגם "וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ" (שם, טו).
בתודעה המודרנית קשה לנו להאמין במילים האלה, לפחות על פני השטח. די אם נסתכל על העולם סביבנו, בו יש אנשים רעים שהם עשירים ומצליחים, כדי להבין שהמילים הללו לא עומדות במבחן המציאות. יש מדינות אכזריות שמנצחות במלחמות, יש מדינות שסובלות מבצורת בלי קשר לערכים המוסרים שלהן, ויש את זכר השואה. לפי פרשת כי תבוא, אפשר לומר לכל האנשים שחייהם נהרסו בצונאמי באסיה או בהוריקאן קטרינה בניו אורלינס, "לפי מה שכתוב בתורה שלנו – כנראה שחטאתם."
בקשר להוריקאן קטרינה, למשל, הרב עובדיה יוסף, המנהיג הרוחני של ש"ס, הודיע שההוריקאן היה עונש מאלהים לנשיא ג'ורג' בוש כי הוא תמך בהתנתקות מעזה. זה שעובדיה יוסף אמר דבר כזה, זה לא מפתיע. מה שכן מפתיע אותי הוא שקראתי את הציטוט הזה ב"הארץ". נכון, הכותב לעג לרב עובדיה, אבל אני מתפלאת ש"הארץ" אפילו התייחס לאמירה הזאת. אולי היתה טיפת חשש אצל הכתב, שאולי הרב עובדיה צודק – אולי האנושות באמת עשתה משהו שמגיע לה לקבל מכה כזאת.
יש קולות כאלה בחברה ומליונים שומעים את המסר שלהם: יש לאלהים חוק ואלה שלא מצייתים לו, ייענשו.
קשה לי לקבל תיאולוגיה שמאשימה את בני האנוש באירועים שלא בשליטתם. קשה לי להאמין בפירוש כזה של צדק אלהי, לפחות בעולם הזה.
אני חושבת שאפשר להסתכל על הברכה והקללה בדרך אחרת. שורש המילה "ברכה" דומה לזה של המילה "בֶּרֶך". יש בה רמז לפעולות כמו להתכופף או להשתחוות לאלהים. אפשר לומר שהשכר על קיום מצוות האלהים הוא במובן של לקבל מרות אלהים או לכופף ברכיים כדי לסחוב אחריות חשובה וכבדה. בצד השני, המילה "קללה" קשורה למילה "קל". אפשר לפרש קללה כהקלת הנטל כשמחפשים את הדרך הקלה החוצה. .
מה משמעות הפרשנות הזו במסגרת היחסים עם אלהים וההסתכלות על תופעות בעולם?
בפרשת כי תבוא, כמו במקומות רבים בתנ"ך, אלהים מנסה ליצור שותפות איתנו. אלהים מבקש מאיתנו להיות יותר אחראים בחיינו, לחיות חיים של מודעות והשתתפות בקהילה. כשאנחנו משתחווים לכוח עליון, וכשאנחנו מתכופפים כדי לשאת באחריות לקיום מצווה – זאת הברכה. בלי התייחסות למצוות אלהים, החיים הם קללה, החיים הם קלי ערך. כולנו יודעים מניסיון חיינו, שכאשר אנחנו מגשימים פרויקט שעבדנו עליו רבות, הסיפוק משמעותי יותר. כשמשיגים דבר בקלות, אין הרגשה של הישג.
מצוות אלהים קשות לקיום – לא קל להיות יהודי, לא קל לחיות בישראל – אבל זהו האתגר שקיבלנו כמתנה מאלהים. אם נענה לאתגר, אולי נוכל מדי פעם להרגיש את האלהים הזה שעליו מדברים כל הזמן, אבל כשאנחנו אפילו לא מקדישים שמץ של מאמץ להיפגש עם אלהים, אנחנו חווים ריקנות, חוסר משמעות, בדידות והיעדר עניין.
אני לא מאמינה שאלהים מתכוון לאיים עלינו בברכות ובקללות. אלהים אומר, כביכול, לבני ישראל, רגע לפני שהם נכנסים לכבוש את ארץ ישראל, "אל תשכחו אותי – תחשבו כמה ריקים יהיו חייכם בלעדי וללא המצוות שקיבלתם כאן במדבר." המדבר היה תקופה אינטימית בקשר שבין אלהים לבני ישראל – אלהים מילא את חיי בני ישראל כי, אם להגיד את האמת, לא היה שום דבר אחר מסביב (אולי חוץ מכמה עמלקים). אבל בארץ ישראל, יש לכבוש ולבנות ולחרוש…. ואנחנו חיים היום בעולם של פעילות קדחתנית ואלפי גירויים, עולם שבו השמירה על יחסים עם אלהים יכולה בקלות להידחק לשוליים.
בזמן שאנחנו "מטיילים" בחודש אלול, אנחנו נכנסים לתקופה מיוחדת של ברכה. המשימה של הימים הנוראים איננה קלה, אבל היא תהיה קשה רק ככל שנאפשר לה להיות כזו. אפשר לבוא לתפילה, או לבוא לארוחות משפחתיות, מבלי לחשוב על המשמעות של החגים או של המצוות– אבל זו קללה. אפשר לקרוא לעומק את מילות התפילה, להתבונן על מעשינו ומחשבותינו במשך השנה שעברה, לרדוף אחרי חברים וקרובים ולהיות אמיצים לבקש סליחה ולסלוח. כולנו יכולים לקבל את הברכה – אם אנחנו מוכנים לכופף ברכיים ולשאת באחריות.
יש לכולנו ההזדמנות להתרומם מעל לקללה. יש לכולנו היכולת לקבל את הברכה. זה לא קל, אבל התורה מבטיחה שזאת הדרך המעניקה משמעות לחיינו. בימים הנוראים ובמשך כל השנה, מי יתן ונחפש את דרך הברכה, הדרך של העמקת ידיעתנו על היהדות, הדרך של חיפוש הקשר עם אלהים, והדרך של עשיית מעשי חסד בחיינו.