זו סוגיה עתיקת יומין: כיצד לגרום לאנשים להתנהג יפה. הורים מתמודדים עם זה עם ילדיהם. מדינות מתמודדות עם זה בחקיקה ובאכיפה. בתי ספר אמורים לחנך לכך. וכמובן, התורה מקדישה זמן רב לעניין הזה.
פרשת כי תבוא ידועה כפרשת הברכות והקללות – תיאור הברכות שיתקבלו כשכר על קיום המצוות ותיאור הקללות שיתקבלו כעונש על אי קיום המצוות. קיימת מסורת בקריאת התורה בבית הכנסת לקרוא את פסוקי הקללות מהר ובלחש. אך לפני רצף הברכות והקללות, יש קטע קצר שמתאר טקס שבו חצי מהשבטים עומדים על הר גריזים לברך את העם, וחצי מהשבטים עומדים על הר עיבל לקלל את העם. הברכות אינן מתוארות, אך מופיעה רשימה של שתים-עשרה אמירות המתייחסות לקבלת קללה שהוא די טקסט לדקלום:
אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כׇל־הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן׃ אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כׇּל־הָעָם אָמֵן׃ אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כׇּל־הָעָם אָמֵן׃ אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כׇּל־הָעָם אָמֵן׃ אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר־יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כׇּל־הָעָם אָמֵן׃ אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כׇּל־הָעָם אָמֵן׃ אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כׇּל־הָעָם אָמֵן׃ אָרוּר אֲשֶׁר לֹא־יָקִים אֶת־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה־הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כׇּל־הָעָם אָמֵן׃
(דברים כ"ז.20-15, 26-24)
למה החטאים האלה מצוינים כאן?
תשובת מפרשי התורה היא שהחטאים האלה נעשים בסתר, לא רק השניים שמצוינים במפורש, אלא כל החטאים כלשונו של הרשב"ם (המאה ה-12, צרפת): "…שעל עבירות שבגלוי לא באו לקלל, כי בית דין יענשוהו על הגלויות, כמו שכתוב בסוף כל הקללות: הנסתרות לה' אלהינו – הוא יקח נקמה מן הנסתרות, שהרי נתקללו בשם הקדוש ברוך הוא…"
ספורנו (איטליה, המאה ה־16) סבור כי "החוטאים האלה היו על הרוב ראשי העם". לכן היו צריכים השבטים לקלל אותם כי לבני הארץ לא היה את הכוח הפוליטי לקרוא להם לסדר.
מדובר במצב מתסכל ביותר: אדם עובר עבירה חמורה, אך אין דרך להוכיח את מעשיו ואין עדים כדי להאשים אותו במשפט. לכן, העונש המוצע הוא קללה בשם ה'. נראה שהעונש הזה אפקטיבי רק אם העבריין מאמין בה' ואם הוא מייחס משמעות לקללה. העבריין הרי מסתובב חופשי, לא מפסיד כסף ולא מנודה מהחברה – כי אף אחד לא יודע או לא יכול להוכיח את פשעו.
המשנה במסכת חגיגה, שעוסקת בקורבנות, ענייני טהרה ומיסטיקה, פותחת את הפרק השני ברשימה של דברים שלא כדאי לאדם לעשות. הרשימה מסתיימת עם האמירה (משנה חגיגה ב:א) "וְכָל (אדם) שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ [ה'], רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם:" כלומר, מי שלא מכבד את ה', לא ראוי לחיות.
הרמב"ם (המאה ה-12, ספרד ומצרים) מפרש את המשנה הזאת ומסביר שכשהמשנה אומרת "קונו" (ה' = מי שברא אותו), זה שם קוד ל"שכלו", שהוא אומר "כי השכל הוא כבוד השם". לדעת הרמב"ם האדם שלא חס על כבוד קונו, הוא האדם "העובר עבירה בסתר". זאת אומרת, אדם שעובר עבירה כגון לקלל את הוריו, להסיג גבול רעהו, לקיים יחסי מין עם נשות משפחתו, זה אדם שלא מחובר לשכלו, "נשתלח עם תאוותו ונמשל כבהמות". האדם הזה מאבד את הצלם האנוש בתוכו והופך כבהמה.
הרב שמשון רפאל הירש (מאה ה-19, גרמניה) מבקר את האדם "אשר נהנה מהאמון הגבוה ביותר בקהילתו, אך מנצל אותה לרעה באופן פלילי באמצעות שחיתות חשאית". ובהמשך דבריו הוא מדגיש כי למעשה אין באמת דבר כזה 'סתר'. יכול להיות שאדם מתחמק מדיני בית משפט בגלל חוסר ראיות, אבל בנוסף על קורבנותיו להתעללות, ברור להירש שהאנשים בסביבתו של החוטא יודעים על מעשיו ומושפעים מהם. לפי זה, הוא מוסיף שגם ה"צופה באדישות בדעיכת ציות החוק במעגלים הפנימיים והרחבים יותר שלו" – גם הוא ארור.
התורה נוגעת בסיטואציה קשה מאוד ורגישה מאוד, סוג של "מלכוד 22". יש חטאים חמורים ופוגעניים שכמעט בלתי אפשרי לתפוס את מבצעם ולהביא אותם למשפט. בכל זאת, התורה קוראת לנו להתייחס לקשרים בחיינו בחרדת קודש. הקריאה ליראת ה' היא קריאה למצפון. היא קריאה להעצים את יצר הטוב של האדם היא הבעת אמונה שהוא קיים ושאפשר לשכנע אדם לעשות את הישר והטוב.
בכל מקרה, עלינו כחברה לא לסבול או לתרץ התנהגות מנצלת ופוגעת של אף אחד – לא של חברינו ושכנינו ולא של מנהיגינו. אפילו אם אין אפשרות להביאם להרשעה בבית משפט, על כולנו לא רק להתנהג בכבוד וביושר כלפי כל הבריות, אלא גם עלינו להזכיר למנהיגינו שזה גם מה שאנחנו מצפים מהם.
מנהיג אשר פוגע באחרים בסתר, הוא לא אדם טוב, והוא לא אדם שאפשר לסמוך עליו לדאוג לעם כולו. זוהי חובתנו כאזרחים, והיא גם מהות קיומנו אם ברצוננו לשמור על אנושיותנו.
שבת שלום