כל הניגשת והניגש אל התורה כאל מקור הוראה והשראה מצויים בדו שיח מתמיד עם הטכסט, מחדשים בו ועשויים למצוא בו פנים חדשות. כל פירוש אינו אלא פן אחד אפשרי. פנים אחרות רעיון ימצאו על ידי אחרים. קבצי המדרשים הגדולים, כמו מדרשי רבה, תנחומא, מדרש הגדול ועוד מציינים גישה רחבה ופלורליסטית זו על ידי המונח 'דבר אחר', שעניינו הצעה של פירוש אחר, של אפשרות אחרת, של כיוון דתי וחברתי משלים.
האם רק להם עמדה הזכות לחבר מדרשים? האם אין בכוחנו להביא את הטכסט אל מציאות חיינו ולהביא את מציאות חיינו אל הטכסט? האם לא ראוי שננסה גם אנו לכתוב משלים ולשרשר מדרשים? אני מבקש לבחון שאלה זו תוך התבוננות – שלי ושלי בלבד – על הפסוק "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך' (דברים כ"ח:ו')
***
משל לאיש היי-טק, בשר ודם, הרוצה לכבד את הבוס שלו. מה עשה? הזמינו לארוחת ליל שבת. בעודו בדרכו התקשר אל אשתו בטלפון הסלולארי שלו ואמר: "היי מותק. שכחתי להגיד לך שהזמנתי חברים לארוחת שבת."
"מה, השתגעת?! אין לנו שום דבר לאכול בבית! ואפילו אם היה לי הכוח להכין דבר מה –
אין זמן לבשל!" אמרה.
"אל תדאגי," השיב, "הזמיני ארוחה מהמסעדה הסינית ואביא אותה עכשיו בדרך הביתה".
"בסדר. מתי באים האורחים?"
"בשמונה".
"או-קיי, יש זמן. נתראה עוד מעט", אמרה, והזמינה את האוכל.
בשעה היעודה הגיעו האורחים. "ברוכים הבאים" בירכו המארחים וניגשו אליהם בחיבה ובחום…
לאחר הארוחה והקינוח הודו האורחים על ערב נפלא ומארחיהם ברכו : "צאתכם לשלום!" וכך הסתיים הערב.
האורחים היו מבורכים בבואם ובצאתם מבית מארחיהם. הארוחה התקיימה בביתם של איש ההיי-טק ואשתו שהיו במרכז העניינים כל הערב, ויש שאומרים שהאוכל היה טוב; אפילו טוב מאוד! האיש והאישה הלכו לישון שבעים ומאושרים והניחו ראשיהם על אותה כרית כל הלילה… (כמאמר פתגם תורכי עתיק).
***
דבר אחר: 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך' (דברים כ"ח:ו') משמעו האמיתי הוא: "ברוך אתה בעולם הזה, וברוך אתה בעולם הבא" (לפי מדרש אחר) רעיון זה לא מצא חן בעיני האיש ואשתו כי מה בינם לבין העולם הבא?
***
דבר אחר: "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם" (תהלים קכ"א:ח'). לאחר כמה חודשים יצאו מהבית ובאו לבית החולים. שם ילדה האישה בן בשלום וכולם שמחו. האב המאושר התוודע שהתינוק יצא זה עתה מעולם המסתורין. בבוא היום ובשיבה טובה – כשהתינוק כבר לא יהיה תינוק – יבוא חזרה לעולמו המקורי. נשאלת השאלה: איזה עולם הוא האמיתי, המרכזי, והמציאותי יותר? העולם שממנו יוצאים, ואחרי שהיה קצרה, חוזרים אליו שוב? או העולם הזה, הארצי, עם התינוק? שאלה זו בכלל לא עניינה את האיש והאישה כי הם נהנו מאוד מהתינוק ולא חשבו על דברים עמוקים מידי. יש אומרים שפשוט היו עייפים מידי לתהות על דברים כאלו…
***
דבר אחר: יום אחד, מוקדם בבוקר, כשהאיש היה תקוע בפקק בדרך לעבודה וכמעט נרדם על ההגה אחרי לילה ללא שינה, הרגיש כמה שהוא עייף. לא רק פיסית, אלא גם נפשית. הרהר בפרשה של שבוע שעבר, ששמע ברדיו באקראי, ושנפתחה במילים: "כי תצא למלחמה" (דברים כ"א:י'). הוא הזדהה בקלות עם הפסוק כי כל חייו נראים לאחרונה כמו מלחמה: הוא פישל בעבודה לטובת המתחרים; הוא הסתכסך עם אשתו הבוקר כשיצא מביתו; הוא צריך להתייצב למילואים עוד מעט וממש אין לו חשק; הוא פשוט עייף מכל המלחמות בעולמו.
***
דבר אחר ואחרון: תקוע באותו הפקק ומאחר מאד לעבודתו, הוא עוצר את רכבו בצדי הכביש כדי לעצום עיניים לרגע קט, לנשום, לחשוב על החיים, על היום, על אשתו ובנו שעזב בבית, על העבודה הארורה. ברדיו הוא שומע את הקריין מתבדח על פרשת השבוע: "ברכות, קללות, מצוות, חוקים ומשפטים…מי צריך אותם?!". "והיה כי תבוא אל הארץ…" (כ"ו: א') המשיך הקריין, "מה זאת אומרת? 'אנו באנו ארצה' וראו מה קבלנו!" סיים.
האיש כיבה את הרדיו, התניע את האוטו, צלצל לעבודה להודיע שהוא חולה וחזר הביתה.
"ברוך הבא" אמרה אשתו לא מאוד מופתעת לראות אותו. "בוא יקירי, אתה נראה עייף. אתן לך חיבוק לפני שאצא לעבודה. התינוק כבר אצל המטפלת. לך לישון; תוכל לישון היטב בלי הפרעות."
בני הזוג התחבקו ואז כל אחד יצא לדרכו: היא לעבודתה, והוא למיטתו.
"'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך'" (דברים כ"ח:ו') הוא חשב. "כמה מתוק."